במשך ארבעה ימים בשבוע שעבר, התקיימו הגשות פרויקט הגמר. מרבית הסטודנטים החלו בהכנות להגשה כבר שבוע-שבועיים לפני, אבל לא כולם.

דודי, שתמיד דוחה הכל לסוף, ממש ניסה הפעם לחרוג מהרגלו. הוא יצר קשר עם מעצבת גרפית שבועיים לפני ההגשה והם סיכמו שהיא תעזור לו להכין פוסטרים ולעצב את המצגת. אבל סיכומים לחוד ומעשים לחוד. התברר שהמעצבת הגרפית הזו לא רצינית ודוחה דברים אפילו יותר מדודי עצמו. במשך שבועיים היא לא הראתה לו סקיצה אחת, ולבסוף – ערב לפני ההגשה – שלחה לו משהו, אבל לא משהו בכיוון. זה היה פוסטר של בחורה, חציה תמונה וחציה מצוירת עם עיפרון (פשוט שמים שקף מעל התמונה). סוג של ניסיון לצור דמות מנגה.
בערך באותו הזמן, חמש וחצי בערב יום לפני ההגשה, דודי החל בגיוס עובדים שיעזרו לו. הוא היה צריך להכין מצגת, סרטון אווירה ולבנות פודיומים.
דודי גייס את שאול לבניית הפודיומים ואת יובל, אביחי ואנוכי למצגת והסרטון. הייתה עבודה רבה, ובשעה אחת בלילה סיימנו רק חצי מהמצגת. עד אותה שעה, המעצבת הגרפית לא שלחה חומרים נוספים.
השעה המאוחרת נתנה את אותותיה והתחלנו להתמרמר על דודי. צריך לזכור שיום לפני סיימנו שלושתנו את ההגשות שלנו – הגשות שעבדנו עליהן יומם ולילה במשך חודשים ארוכים. באחת הפעמים שדודי הלך לבדוק מה מצב הפודיומים, החלטנו לעבוד עליו. חיפשנו בגוגל "איור של ילדים" ומצאנו אחד של רחוב סומסום. באמת כל הכבוד לילד בן השש שצייר את זה.

פתחנו חשבון ג'ימייל עם שם המעצבת ושלחנו לדודי מייל עם הנושא "סופי" בצירוף הטקסט:

היי דודי,

אני לא יודעת אם אתה ער, אז אני פשוט שולחת

פתאום דודי הופיע, ולפני שהספקנו לסיים את המלל לחצנו על "שלח" והתחלנו להפציר בו לבדוק את המייל שלו. "אולי המעצבת שלחה חומרים חדשים? אנחנו חייבים את העזרה שלה כדי לסיים בזמן..". הוא התיישב ליד מחשב אחר ובדק את המייל. כמה שניות אחר-כך הוא התחיל לצחוק, ואמר שהוא לא מאמין שזה מה שהיא שלחה. "אולי היא התבלבלה? אני אסתכל איך קוראים לקובץ.."

בשלב הזה אנחנו היינו על הרצפה מצחוק, אבל לא רצינו שהבדיחה תיגמר כל-כך מהר. חיממנו את דודי עוד יותר ואמרנו לו שאין סיכוי שהיא התבלבלה ואם לומר את האמת, זה יותר טוב מהמנגה ואפשר לשתול את זה במצגת. דודי לא ידע מה לעשות, אם להתקשר אליה בשעה כל כך מאוחרת או לכתוב לה מייל. בינתיים נכנסנו לחשבון הדואר של "המעצבת" ושלחנו מייל נוסף:

הי דודי,

אני חושבת שהכיוון החדש של רחוב סומסום הוא הנכון..

מה דעתך?

שמתי לאריק את המברשת ביד…
נראה טוב, לא?

תודיע לי כדי שאעשה לזה צבע…

המברשת היא אחד המוצרים של דודי, וכשהוא ראה את המייל הזה – היה נדמה שהוא איבד את זה. הבחור בסה"כ רצה לקבל כמה קבצים גרפיים יפים ומעצבת משגעת אותו עם ציורים של רחוב סומסום כמה שעות לפני ההגשה, כשכלום עדיין לא סגור.
לנו, לעומת זאת, היה קשה לנשום מרוב צחוק. אבל למזלנו דודי לא חשד אפילו לרגע משום שהסיטואציה הייתה כל כך הזוייה ומצחיקה.
דודי החליט לשלוח למעצבת מייל בחזרה, להביע את דעתו על האיור:

היי

הכיוון לא לטעמי , הוא לא כל כך קשור למוצר
לדעתי המנגה הרבה יותר טוב

המייל הזה נשלח ב-01:45 ובישר על סיום ארבעים דקות של צחוק רצוף. יובל היה צריך ללכת והחלטנו לספר לדודי את האמת. חזרנו לעבודה של עוד חצי שעה וכל אחד הלך לדרכו. בדרך הביתה נזכרתי בתמונה כל שתי דקות ולא הפסקתי לצחוק.

יום למחרת עוד עבדנו בבוקר על המצגת והגרפיקה, וההגשה של דודי עברה בשלום – ללא פוסטרים של רחוב סומסום או מנגה.

פרויקט הגמר שלנו (של שי כרמון ושלי) הוא סדרת רהיטים בהשראת זוגיות – מנורה, שולחן, כיסא ומדף.

"לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ" ( בראשית ב, יח)

על-פי ספר בראשית, הזוגיות החלה ביום השישי, עת נבראו אדם וחווה, הרבה לפני הבליינד-דייטים, ט”ו באב או החתונות. ולמרות שהעיקרון מאחוריה פשוט ונשאר זהה בבסיסו כבר אלפי שנים, נדמה שסוד קסמה טרם פוענח: היא מורכבת ומסועפת, מלטפת ומכה, מפתיעה ומרגשת.
הבחנה זו היא נקודת המוצא של הפרויקט – וזה כלל לא משנה באיזו זוגיות אתה נמצא, תמיד תחווה את אותם השלבים ותחוש את אותן הרגשות.

לפני כחצי שנה ניגשנו לבחור נושא לפרויקט הגמר. רצינו לבחון כיצד עיצוב רהיטים יכול לעורר תחושות מסוימות אצל אנשים, אבל הרגשנו שחסר משהו. במקביל, אני סיימתי מערכת יחסים ארוכה, ושי היה נשוי טרי שמצפה לילד – עניינים שבשגרה ששומעים עליהם כל יום, אבל כשהם קורים לך, לפתע הם נהפכים משמעותיים. ואז, אפילו בלי שהתכוונו, הנושא לפרויקט נבחר מעצמו – העברת תחושות ורגשות כאשר הזוגיות משמשת כמקור השראה.

שוחחנו עם חברים וביקשנו לשמוע סיפורים על מערכות יחסים. הם נפתחו בפנינו וסיפרו על תהליכים שעברו – חלקם צחקו, חלקם בכו, חלקם גם וגם, אבל לכולם היה מה להגיד.
בחרנו להתמקד במספר מצבים במערכת היחסים הרומנטית. מצבים אלו יוצרים את האתוס הזוגי. באותן “תחנות” הסיפורים נהפכו לרהיטים על ידי פרשנות אישית שלנו. כל אובייקט שיצרנו מתחקה אחר או תומך בסיטואציה מסוימת, באמצעות צבע, חומריות ותרחיש שימוש.

הקפדנו על מספר כללים שהנחו אותנו לאורך הפרויקט:
פשטות וישירות – צורניות כנה שמציגה את האובייקט ומהותו כמו שהם, ללא סיבוכים או מחברים נסתרים.
משפחתיות רחוקה – לכל אובייקט יש זכות קיום בפני עצמו אך יחד הם מהווים מכלול.
תרחיש שימוש – השימוש באובייקט יעלה את אותן התחושות שעולות מהסיטואציה הזוגית הספציפית.

כעת נציג בפניכם את ארבעת האובייקטים, ברצף הכרונולוגי שלהם על סקאלת הזוגיות.

מנורה – נגיעה.
הרגע הזכור לכולנו יותר מכל במערכות היחסים. זו יכולה להיות שיחת חולין, מחוות גוף או סתם חיוך בעיניים. אותו רגע שנוגע לך בלב בפעם הראשונה. זה שתמיד תיזכר בו וירחיב את ליבך.

המנורה שעיצבנו נסמכת על הנגיעה הזו, הפיזית והמטאפורית. מנורה אחת המורכבת משני גופים מאירים, שמגע ביניהם מדליק את האור. כמו במערכת יחסים אנושית בה שקיפות היא הכרחית, כך במנורה הכל חשוף וגלוי – חוטי החשמל הוחלפו בפסי אלומיניום שמושקעים בתוך העץ, המפרקים מוליכים אף הם חשמל, ואהיל האלומיניום משמש בתור רפלקטור ומתג. המנורה עובדת על מתח נמוך של 12 וולט, כך שניתן לגעת בכל חלקיה בידיים חשופות.

כל גוף עשוי משתי קורות אלון ובעל שני צירים. ארבעת הצירים יחדיו נותנים למנורה קלילות וחופשיות, ויוצרים אינספור מצבי הארה. המנורה מיועדת לתלייה מעל פינת אוכל, מקום המפגש המרכזי בבית, שם בני הזוג חולקים חוויות ויוצרים רגעים משותפים חדשים.

שולחן קפה – תמיכה הדדית.
לאחר שהקשר מתחיל להעמיק, בני הזוג תומכים אחד בשני כשקשה, שומרים האחד על השני שלא ליפול, עובדים ביחד בשביל להשיג משהו מיוחד שהוא שלהם, ורק שלהם.

השולחן מביע את הדרך בה בני זוג מאזנים ותומכים האחד בשני. בבסיס השולחן מוצבות שתי רגליים שביחד מחזיקות את המשטח. בכדי להשיג יציבות, הגדלנו את שטח המגע בין הרגליים והמשטח באמצעות זוג בליטות. הבליטות נמצאות מעל לפני השטח ומדגישות את השימוש בשתי רגליים בלבד. הרגליים עשויות עץ אלון והמשטח קוריאן – חומר פלסטי חלק, נקי ונעים למגע. בחרנו בשני חומרים חזקים אלו על מנת לאפשר את המבנה המיוחד.

כסא – הרהורי עזיבה.
הנקודה בקשר שבה מרגישים מיצוי ומתחילים ההרהורים. נדמה שבכל פעם הסיפור חוזר על עצמו – טוב ביחד, אבל גם רע ביחד. רוצים לעזוב אבל נשארים מתוך הרגל או תקווה שיהיה טוב. הזוגיות מבצבצת לעיתים, בין ריב אחד לשני. 

יצרנו כסא השענות. הישיבה מאופיינת בחצי עמידה, והמושב עצמו הוקטן על-מנת שיהיה נוח לישיבה קצרה וקימה מהירה. רגלי העץ, הנתמכות במתכת, משדרות חוסר החלטיות ו"רגל בפנים, רגל בחוץ" . המצב רגיש כל כך שישנה תחושה שכל רגע היושב עשוי לעזוב.
המושב עשוי ברזל מכופף ועליו שתי כריות ריפוד, כל אחת מחוברת בחיבור אחד ויחיד. חיבור הכריות אל המושב יוצר שקערורית המוכרת מעולם הריפוד הקלאסי. מצידו האחורי של הכיסא ניתן להבחין בעדינות החיבור.

מדף – פרידה.
הסוף. לשני הצדדים ברור שהקשר נגמר, ועכשיו מפרקים את החבילה ומבצעים חלוקת רכוש. כמעט תמיד היא לא תהיה שיוויונית ותמיד תשאיר צלקות.

המדף עשוי קורת אלון באורך שניים וחצי מטר, ובה חריצים בכל עשרה סנטימטר. הוא מגיע עם ארבע תומכות מברזל. במצב הרגיל, המדף מוחזק על ידי התומכות, אשר מוכנסות אליו. החלק העליון של התומכות מהווה משענת ספרים ומחלק את המדף לאיזורים. אורכו הרב מאפשר להעמיס עליו מכל טוב בני הזוג.
כאשר נפרדים, המדף מאפשר את הוצאת אגרסיות הפרידה. התומכות הופכות לכלי עבודה ובאמצעותן שוברים את המדף לשניים. כל אחד מבני הזוג לוקח את חלקו ברכוש המשותף, שנושא עדות לשבירה שהתרחשה. השבירה היא חד כיוונית וממנה אין חזרה, אלא יציאה לדרך חדשה.

עברנו דרך ארוכה ביחד. היה מענייין, היה פורה ומפרה, למדנו המון; על עיצוב, על ריהוט, על עבודה בצמד, על העברת רעיונות ומחשבות, וסתם אחד על השני. היתה לנו התחלה כיפית, נתמכנו זה בזה, היו גם רגעי מתח ומשבר, אבל בעיקר היה מהנה. וזה הזמן להפרד.

תודה לכל מי שעזר, תמך ועשה למעננו בדרך. (עוד תמונות בפליקר)

במסגרת תרגיל "מוג'י" בקורס מזכרות, יצרתי סיכות נעיצה משעם הנכנסות אחת לשניה.

פרויקט הגמר שלנו, של שי כרמון ושלי, יעסוק בשינויים באנשים וברהיטים. בפיילוט בחרנו להתמקד בסיפורי שינוי הבאים לידי ביטוי במדפים.
לשם כך, הצבנו מספר מטרות שיעזרו לנו בהמשך גם בפרויקט הגמר עצמו:
המטרה הראשונה היתה לבחון עבודה בצוות. זוהי דרך עבודה שונה ממה שאנחנו רגילים עד כה, ועל-אף שניתנה לנו האפשרות לעבוד בתרגיל זה בנפרד, סברנו שההתנסות המשותפת תתרום לנו.
בנוסף, בדקנו שילוב שני תהליכי עבודה – הראשון הוא יצירת מדף בכל שלושה ימים, והשני הינו יצירת אובייקט מסיפור אישי.
המטרה השלישית היתה פריסה רוחבית ככל הניתן והצגה של אותו הסיפור מזויות שונות.

לשם השגת המטרות האלו קבענו חוקי משחק:
החומריות תישאר פשוטה – עץ ופרופיל ברזל. מידות הסטנדרט של המדפים יהיו 18*70 ס”מ, וכל צמד מדפים יתבסס על סיפור אחד – כדי להראות פרשנויות שונות לאותו הסיפור והרעיון.
בשלב מוקדם בתחילת העבודה גילינו שהתומכות מהותיות לתהליך העיצוב. תומכות – כשמן כן הן, מחזיקות את כל המשקל ותומכות במדף שהוא “סתם” פלטת עץ.

במחלקה לעיצוב פנים ישנה אגדה אורבנית שרצה כבר כמה שנים:
מסופר על אדריכל מפורסם שקיבל משימה לבנות ספרייה. היא היתה מעוצבת להפליא ומיטב האדריכלים מרחבי העולם נהרו אל אותה הספריה כדי לקבל השראה.
זמן קצר לאחר הפתיחה הספריה החלה לשקוע באדמה, והתברר שאותו האדריכל שכח לחשב את משקל הספרים בעת שהכין את התוכניות.

המחשבה הזו – לא לשכוח את משקל הספרים, ליוותה אותנו לאורך העבודה. בדקנו מגוון צורות חיבור לקיר וצורות חיבור בין התומכות למדף עצמו.

וכעת, לאחר ההקדמה ההכרחית, נעבור לסיפורים ולמדפים:

רונה לא הסתפרה תשע שנים. השיער שהגיע אל מתחת לישבן נהפך לחלק מזהותה. יום אחד רונה החליטה להסתפר, וכשעשתה זאת – איש לא שם לב לשינוי מלבדה.

התמקדנו באורך – כמה צריך בשביל להגדיר אובייקט.
המדף הראשון מתאר את הגודל כמגדיר פונקציה – האם מדף באורך שני ס”מ הוא עדיין מדף? יצרנו שני מדפים, ארוך וקצר, שהתומכות בהם זהות וההבדל היחידי הוא באורך הפלטה.
המדף השני מעביר חווית שימוש בעזרת אורך: המשתמש בוחר את אורך המדף שלו, שובר אותו, וחריצי השבירה משמשים גם בתור החיבור לקיר.

תומר וחברתו החליטו לקחת פסק זמן ביחסים. שבעה חודשים אחר-כך ותומר עדיין בהמתנה.

צמד המדפים הזה מדבר על בינתיים – אובייקט הממסד מצב ביניים.
המדף השמאלי מקבע את הערמות הארעיות. הוא בינתיים, במצב הביניים, וללא הספרים הוא נופל ומקבל צורת מדף מוכרת.
המדף הימני מתאר את המצב שלפני התלייה, בו התומכות “גויסו” להחזיק את הספרים והמדף נשאר כך לאורך חייו, תקוע במצב של בינתיים.

הצמד השלישי עוסק בחיבור.

במסגרת הפרויקט הקשבנו לסיפור האישי של ליאת. היא פתחה בפנינו את ליבה והמפגש בינינו יצר חיבור מפתיע שהפך בעצמו לסיפור.

יצרנו שני מדפים בעלי נקודת מפגש נוכחת.
במדפים העליונים, החלל שבין המדפים נהפך להיות מדף לספר אחד ומיוחד. כל אחד מהמדפים מתפקד עצמאית ובחיבור בינהם נוצר משהו חדש.
במדפים התחתונים ישנם שני מפלסים, החלוקים נקודה ומשענת.

נהנינו מהעבודה המשותפת ומההתנסות. זוהי צורת עבודה חדשה עבורנו – וכנראה שהעובדה שהיא חדשה מוסיפה לקסם שלה, אבל לא מפחיתה ממידת ההנאה.
הקשבנו לעשרות סיפורים, כל אחד ואחד מהם הוא בסיס לפרויקט גמר – והלוואי שהיה לנו את הזמן להפיח חיים בכולם ולהפוך אותם לאובייקטים.
התנסנו בפריסה לרוחב על יתרונותיה וחסרונותיה, ובשלב הבא נראה לנו נכון להעמיק במספר מצומצם של אובייקטים.

והרי צ'ופר קטן לכל מי שהתמיד וקרא עד כאן. קשה לעבוד על שישה אובייקטים במקביל מבלי לתת להם שמות ולכן הענקנו לכולם שמות חיבה.

ארוך/קצר – ברור מאליו. ניסבר – על שם Nishbar (נשבר). ניסן – על שם Nishan (נשען). אלי – על שם צורת L. שישים ותשע – על שם האורך הכולל של המדף. זאב – על שם הרווח.

במסגרת תרגיל "ילדותי השניה" בקורס מזכרות, יצרתי סוכריה על מקל בהשראת חמציץ.