מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.

מסתבר שלא רק בירושלים התחבורה הציבורית על הפנים.
טל גמליאל כתבה את החוויות שלה מהאוטובוס.

אני בד"כ נוסעת לעבודה בסביבות השעה 12 בצהריים, כך שרוב תופעות הטבע של אוטובוסי ישראל נעלמים מעיני, וזאת כי רובם משכימים קום, כמוני הבוקר.
בכלל לא הייתי מודעת לכמות הסבל שאנשים נורמלים, כדוגמתי, צריכים לעבור כדי להגיע ליעדם, כי כשאני נוסעת לעבודה, ב-12:00 הקטסטרופה היחידה שאני יכולה להתלונן עליה היא הריח של שוק פ"ת, שאני באמת ובתמים מאמינה שאם היו לי קשרים במקומות הנכונים כבר מזמן הייתי מפילה שם סקאד. לא כדי לפגוע במישהו, חלילה, אלא כי אני חושבת שזה הדבר היחידי שיצליח להעביר את הריח של המקום הזה.
ממש תשלובת רחובות של מפגע תברואתי.
אבל בחזרה לענייננו- אתמול חזרתי הביתה בקו 51, שלאלו מכם שלא מכירים, זה קו שנוסע מת"א עד פ"ת והוא תמיד עמוס באנשים.
כשהגענו לפ"ת הבחנתי באיש נחמד וחביב שהיה נראה כאילו יש לו מטען חבלה בתוך המעיל. חמודון.
כבחורה בוגרת ונבונה, עשיתי את הדבר הכי דבילי שאפשר לעשות והלכתי לעמוד ליד הנהג.
מה הקטע הזה? למה אנחנו תמיד חושבים שבאוטובוס הנהג הוא אלוהים? הוא סופרמן? הוא יציל אותנו וישמור עלינו מכל משמר,
גם אם הוא דורס ילדים בכביש וצועק על זקנים , זה בסדר, הרי הוא הנהג! הוא יודע מה הוא עושה!
על כל פנים, אני סוטה. ובלי קשר לזה זנחתי את הנושא.
אז אני צועדת לי בבטחה ואמונה שלמה אל הנהג ופשוט נעמדת שם, כאילו זה הגיוני לעמוד ליד הנהג כשאין תחנה נראית באופק ולחצי מהאוטובוס מושבים פנויים, אז כנראה שגם לנהג התופעה נראתה קצת תמוהה והוא שאל אותי: "כן? הכל בסדר?"
וכמה שהערכתי את הלבביות שלו באותו רגע…..זה נתן לי את הבטחון לספר לו שלדעתי שני כיסאות מאחוריו יושב מישהו שככל הנראה הולך לזיין הלילה 70 בתולות בגן עדן או וואט-אבר, והוא הסתכל, חייך, ואמר לי "אה זה בסדר, אני מכיר אותו".
מובן שמאוד הערכתי את העובדה שמר נהג, דרוזי מקריח בן ארבעים ומשהו, הרגיע את נפשי הסוערת בבת אחת, ולכן נאלצתי להיות סלחנית כשבשאר הדרך הוא ניסה לפלרטט איתי.
זה מדאיג כשמישהו בגיל של אבא שלך אומר לך שאת נראית בת 16 ועדיין חש לגיטימציה מלאה להמשיך לבהות בך בעיניים חשודות ולחייך.
חברות: לדיאטה טובה, לא צריך להתעמל, או לאכול פחות. תיסעו באוטובוסים - התאבון יעלם מעצמו, ולעיתים אף בצירוף בחילה שמבטיחה חוסר תיאבון לאורך זמן. ויוה לה חברת "דן"!

עוד תופעה שמאוד מטרידה אותי באוטובוסים הם האנשם שכבר כל כך הרבה שנים נוסעים באוטובוסים שהם כנראה מרגישים שם יותר בנוח ממה שם מרגישים בסלון שלהם.
האהובות עליי? חבורת נשים בריאות (קרי-גדולות) שמקיימות מפגש מחזור באוטובוס. אני רק מנחשת שמדובר בפגישת מחזור, אני לא מבינה כי הן מדברות ברוסית, אבל זה הדבר היחיד שיכול לתרץ בעיני את כל הדיבורים בצעקות האלה. למה לצרוח?? ומה הקטע עם השחלת המילה האחת בעברית ואז להמשיך ברוסית?? כאילו סתם לעצבן אותנו? טוב אני לא נכנסת לזה.

בהמשך לצווחני האוטובוס- מכירים את אלו שחשים מחויבות לנצל את התשלום לחברת האוטובוסים, ובהזדמנות בה הם נהנים מנופי ארצנו תוך כדי התחככות בכל עולי שוק פ"ת ומגוון הדגים והתבלינים הסרוחים שקנו, מחליטים באותו רגע להתענג על האקוסטיקה באוטובוס ולטלפן לחיים מחברת הביטוח כדי לשאול מה עם המיצובישי 96' שלהם? לחיים תמיד יהיה סעיף שמיעה, לנוסע הצווחן תמיד יהיה פלאפון שסבל בעבר מקורוזיה זמנית ולא שומעים בו כלום, ואותו אדם תמיד, אבל תמיד, ישב לידי.

עוד תופעה שלדעתי קיימת רק בישראל היא דחיפת האף הבלתי פוסקת.
בגלל שהאוטובוס עמוס עמוס הנהג לא תמיד רואה שעוד מישהו מנסה לרדת מהדלת האחורית (או שלחילופין האימבציל יקלוט שזו התחנה בה הוא אמור לרדת בדיוק כשהזקנה האחרונה מתגלגלת החוצה וינסה לצאת בעקבותיה), הנהג סוגר את הדלתות ומתחיל לנסוע.
אני מתה על זה, שימו לב: נ-ה-ג-!! ……נההההההההג!!!!!!!!!!!!!!…
ההההה-ד-ל-ת-! תיייייפתח ת'דלת!!!!!
ואז כולם מסתכלים עליו. מה? יש שם משהו מעניין? יש לו קרניים?
אנשים בהיסטריה, מתחילים לעמוד על קצות האצבעות, דוחפים את הראש לצדדים, נתלים על העמודים, רק כדי לראות מי זה הבחור המרתק הזה שלא הספיק לרדת!
הנהג לא שומע כלום כמובן, כי בחברת דן שלושת רבעי מהנהגים סובלי מסעיפי שמיעה (ההסבר ההגיוני היחיד בעיני להאזנה לשימי תבורי לאורך שתי ערים) ואז חצי אוטובוס נרתם למשימה וכולם מתחילים לצרוח על הנהג המסכן, אחד מתחיל, השאר מצטרפים, וכמה שזה עצוב זה הגיוני.
זה מושתת באופי שלנו להתאחד רק כשאנחנו נלחמים במישהו או משהו אחר.
הקטע הזה, בו חצי מיושבי אוטובוס מקיים תרפייה בצרחות על נהג האוטובוס, ובסוף הוא עוצר, והאימבציל יורד, כולם נושמים לרווחה, מחליפים מבטי "עשינו זאת!" וממש על סף להתחיל לשיר "הבאנו שלום עליכם",ז ה הרגע בו כל אותם פסיכופאתים מרגישים שבאמת- כל עם ישראל אחים.
כן. מרגש. ללא ספק אחת הסיבות שלפעמים גורמות לך לתהות אם מחבלים בכלל לא התכוונו להתפוצץ באוטובוסים, אלא שבדרך ליעד הם ישבו ליד זקנה עם דגים, או ההוא עם הפלאפון וחיים מהביטוח,
או מלא חיילים עאמות שמושיבים את התיקים שלהם על כיסאות, או למסכת הצווחות הזו, או גוד פורביד להקשיב לשימי תבורי יותר מעשר שניות, וזה גורם לך לחשוב…..אפשר להאשים את המחבל?

הקטע פורסם לראשונה במייל.

הפוסט הזה פורסם ביום רביעי, 08 בפברואר 2006, בשעה 16:14. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ברסס‏. אפשר להגיב על הפוסט הזה כאן בתחתית העמוד.‏ אפשרות שלישית ומגניבה לא פחות היא להוסיף את הפוסט הזה ל ט.עי.ם שלך (מה זה?).