יצאתי ביום ראשון בצהריים באוטובוס לכיוון אילת. זו חוויה מעניינת לסוע לאילת באוטובוס, במיוחד אם אתה לא עייף – יוצא לך לשמוע שיחות של אנשים אחרים. מלפני ישב זוג זקנים שגרים באילת, שכנראה נשואים כבר הרבה זמן אבל מדברים אחד לשני כאילו הם הכירו אתמול. הם מפחדים להגיד את האמת ומסכימים כמעט על כל דבר. (אני מצטער שהפוסט הזה גולש לנושאים לא מעניינים, אבל אני חייב לשחרר). זוג הזקנים, לגבר קוראים אהרון, התארחו אצל קרובי משפחה במרכז. לא הצלחתי להבין אם הם נהנו שם או לא. בתחילה אמרו שפינקו אותם כמו מלכים עם מלא סלטים וחדר מאוד נחמד – ושהיה כיף לראות את המשפחה, וחצי שעה לאחר מכן ריכלו עליהם שהם אוכלים יותר מדי ואף פעם לא מספיק להם כלום. חוצמזה שאהרון לא ממש טוב בתשבצים – חצי שעה הוא ישב ולא הצליח לפתור הגדרות נורא פשוטות.
מאחוריי ישבה סימה, 38, עם הבת הקטנה שלה. סימה עובדת כקופאית באשקלון והבן שלה עבד איתה שם בקיץ, הוא בן 15. שבוע שעבר העיפו אותו מהעבודה כי הוא לא לבש את החולצה של ה"סופרסנטר". סימה מאוד כעסה עליו. היא דיברה במשך שעתיים וחצי (!!!) בטלפון עם חברה שלה רויטל וסיפרה לה על הרצח שהיה באשקלון – ושהיא מכירה גם את הרוצח וגם את הנרצח, שהיא היתה בשבעה, שהיא קנתה מגבות אצל הרוצח, שהרוצח חורר אותו עם חרב, שאבא של הנרצח אמר שאפילו אי אפשר לתרום את האיברים שלו עכשיו כי לא נשאר כלום. מה שעכשיו הצלחתי להעביר לכם בשלוש שורות בערך לקח לסימה שעתיים וחצי.
בכל עצירה של האוטובוס התקשרתי לעינת, ידידה שלי מתגלית, שהייתי אמור לישון אצלה. עינת לא ענתה וגם לא השיבה לSMS שלי, והייתי צריך למצוא מקום חלופי לישון בו באילת. נזכרתי בג'ון וג'ודי שפגשתי שנה שעברה למרגלות הר מירון – ושהם אמרו לי שיש להם אכסניה באילת. הרמתי טלפון לדני והוא הכווין אותי לאכסניה.
המרחק לא היה גדול, אולי קילומטר, אבל היה ממש חם. והשעה היתה אחת-עשרה בלילה. חשבתי על מה מצפה לי למחרת בבוקר.
כשהגעתי לאכנסיה קיבלתי חדר לבדי ב-50 שקל והתמקמתי. העובדת בקבלה אמרה לי שג'ון יהיה בבוקר ושכדאי לי לדבר איתו. עצמתי את העיניים וכשפתחתי אותם, במה שנראה לי כמו דקה אחר-כך, השעה היתה כבר שש בבוקר.
יום שבת, 26 באוגוסט 2006 בשעה 23:49
בן,
אהבתי את הסיפורים הקטנים האלה שליקטת באוטבוסים.