אירגנתי את התיק וישבתי בחוץ לחכות לג'ון. בינתיים שתיתי תה ואכלתי פתי-בר עם שוקולד. ג'ון הגיע ואמר שהמסלול קשה מאוד, במיוחד בחום הזה. הוא הציע לשים לי 8 בקבוקי מים בסוף המסלול (וגם בסוף המסלול שיום לאחר מכן), ואני לא סירבתי. הודתי לו ויצאתי לדרכי.

לקחתי מונית למסוף הגבול עם טאבה ונעמדתי מול השלט שמצהיר שכאן מתחיל שביל ישראל. ההתחלה היא עליה לא ממש מתונה של 500 מטר, להרים המשקיפים על אילת. בסיום העליה הזו הזדמנה לי עוד עליה קטנה, ועוד אחת לאחריה. טיפסתי על שלושה הרים שונים, שכל אחד מהם בגובה 700 מטר. שעה אחרי שהתחלתי את הטיפול פגשתי שלושה נערים לפני גיוס על פסגת הר צפחות. הם משעלבים, יישוב ליד מודיעין, והם עושים את המסלול כחלק מהתערבות עם חבר שלהם. הוא התחיל לפני חודש את שביל ישראל והספיק אחרי יומיים בגלל החום. הוא התערב איתם על 500 שקל שהם לא מסוגלים לעשות את היומיים האלו. הבחור צדק, כי השלושה ירדו מההר כבר אחרי שעתיים. אני המשכתי בדרכי ואחרי בערך חמישה קילומטר הגעתי למעלה גשרון (מלמעלה). ירדתי אותו עד הנחל ושם פגשתי בעוד חבורת בנות שמטיילת סתם להנאתן. השעה כבר היתה 11 בבוקר והחום התחיל להשפיע. היה מאוד קשה למצוא צל, ומכשמצאתי פרסתי לי את המזרון והתיישבתי למנוחת צהריים. עשיתי ספירת מלאי וגיליתי שנותרתי רק עם ליטר מים – ואני בחצי הדרך. לא יכלתי להתקשר לאף אחד כי הייתי בתוך וואדי ולא היתה קליטה. נחתי במשך שעתיים, לא יודע אם זו היתה שינה או הזיה, כי ממש לא הרגשתי טוב. לא אכלתי כלום כי ראיתי שאין לי מים. תכננתי להמשיך עוד חמישה קילומטר בתוך הנחל, כאשר כל מחשבותי נשואות אל המים שג'ון הטמין לי בסוף המסלול. בשעה שתיים וחצי נגמרו לי המים סופית והייתי עוד לפני העליה הרצינית.
במשך השעתיים הבאות היתה לי רוטינה של הליכה של חמישים מטר ועצירה למנוחה. הפה שלי היה כל כך יבש ופינטזתי על כוס מים צוננים מלווה באבטיח. כשאתה מיובש כל מה שאתה חושב עליו זה המים וזה משפיע על כל הגוף. בשארית כוחותיי, באמת, הגעתי למעלה נחל גשרון, קילומטר וחצי לפני סוף המסלול. לא יכלתי להמשיך והתקשרתי לג'ון שיבוא לחלץ אותי. מצאתי פינה עם צל וחיכיתי. התקשרתי גם לעינת, שאולי תענה לי ותסביר למה היא סיננה יום קודם. הצלחתי לתפוס גם אותה והיא אמרה שהיא היתה בהלוויה במרכז ולא באילת, והטלפון לא היה איתה – נו, זה סיבה טובה.
חיכיתי ארבעים דקות ולבסוף הגיעה ג'ודי עם תומאס, מתנדב באכסניה שלהם מהולנד. הם הביאו איתם ארבעה בקבוקי מים, שאת כולם שתיתי בתוך פחות מרבע שעה. תומאס סחב לי את התיק והלכנו לכיוון האוטו, שם חיכה לנו ג'ון.
הגענו לאכסניה, שתיתי עוד מים בכמויות, התקלחתי והלכתי לארוחת ערב אצל עינת – כדי לשכוח קצת מהיום המעפן שהיה לי.

הפוסט הזה פורסם ביום יום שני, 21 באוגוסט 2006, בשעה 21:55. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ברסס‏. אפשר להגיב על הפוסט הזה כאן בתחתית העמוד.‏ אפשרות שלישית ומגניבה לא פחות היא להוסיף את הפוסט הזה ל ט.עי.ם שלך (מה זה?).