מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.

אחרי שהלכתי וחיבקתי עץ, הגיע השלב הבא - להקשיב לענף בחושך.
ניגשתי אל המשימה הזו עם הרבה חששות, אבל גם עם בטחון שאהיה נאמן לדברים שאני מאמין בהם ולא אנסה לחרטט ולהמציא שטויות. זה היה קשה: איך אפשר להיות רציונלי כשצריך להבין ענף? אתמול בלילה (חשבתי ש)סיימתי את התרגיל והראתי אותו לשותפה שלי - את הסרטון היא אהבה, אבל את הציורים שעשיתי שמביעים את הרעש לא. שמעתי כל מה שהיה לה להגיד וציירתי עוד שני ציורים שונים, שאת אחד מהם תכננתי להציג בכיתה. בבוקר לפני השיעור חשבתי על זה קצת יותר והחלטתי לחזור לציור "מקורי" שלי (לינק לסרטון / לינק לתמונות).

ההצגה בכיתה עברה בסדר - הייתי הראשון להציג ולאחר מכן ישבתי במשך שלוש וחצי שעות ושמעתי הצגות וביקורות של אנשים אחרים.

יש אצלנו בכיתה סטודנט אחד שחייב להעיר על כל עבודה שהוא רואה. לא יודע מה הבעיה שלו, אבל כנראה שהוא אוהב את הקול של עצמו, כי הוא לא הפסיק לדבר.
ומילא ומה שהוא מעיר היה מעניין, אבל הוא מזיין את השכל עם כל-כך הרבה שטויות זה פשוט בלתי-נסבל. זה הגיע למצב שכל פעם שהוא פתח את הפה (והוא פתח אותו) כל הכיתה החליפה מבטים וגיחכה. הוא דיבר על תחושות שצבעים מייצגים, על משמעויות נסתרות ועל היבטים פסיכולוגיים. גולת הכותרת בכל נאום שלו היתה מה שאני מכנה כעת "סולם גולדשטיין" (לבחור קוראים שי גולדשטיין והוא משתייך לקבוצת ה"יש לך כרטיס מועדון?") - הוא מסכם את כל הפרמטרים ונותן ציון בכמה מילים קצרות, משהו בסגנון: "סה"כ אהבתי את העבודה שלך. יפה.".

התארגנו כמה חבר'ה ולפני השיעור הבא אנחנו עושים לו "אינטרוונצ'ן".

הפוסט הזה פורסם ביום שני, 30 באוקטובר 2006, בשעה 19:27. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ברסס‏. אפשר להגיב על הפוסט הזה כאן בתחתית העמוד.‏ אפשרות שלישית ומגניבה לא פחות היא להוסיף את הפוסט הזה ל ט.עי.ם שלך (מה זה?).