מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.

רצה הקדוש-ברוך-הוא והגשת העבודה בנושא "כיסוי" במסגרת מרתון העיצוב שלנו נדחתה מהיום ליום שני. סיבת הדחיה היא הלווית אשתו של הדיקאן לשעבר של בית הספר לעיצוב (הגדרה סופר-ארוכה).
הייתי מרוצה מקבוצתי למרתון לשלוש דקות בדיוק. ואז הצטרף שי גולדשטיין. לאף אחד לא היה נעים להגיד לו לא, והוא פשוט התיישב איתנו. מאז אותו יום, חיי הם סיוט. הבחור פשוט לא קולט. הוא חופר וחופר ומנסה לשכנע אותנו להקשיב לרעיונות הדביליים שלו. אפילו יש מצב שהוא קורא את השורות האלו כי נתתי לו כרטיס ביקור שלי, אבל לא ממש אכפת לי.

היום היה הקש ששבר את גב הגמל. הגענו לישורת האחרונה וכבר סיכמנו סופית את מרבית הדברים, ופתאום הוא נזכר שלא התייעצנו איתו על הכל והוא רוצה לשנות את הקונספט. אנחנו ארבעה והוא בשלו. לא עזרו הניסיונות שלנו שנעשה הצבעה דמוקרטית - הוא אטום.
הוא טען שצריך לפתור את הויכוח על ידי משא ומתן, ונדמה שכל מה שהוא רצה היה רק להתיש אותנו. כאילו הוא נהנה מהמצב.

מכירים את זה שלא סובלים מישהו ומחפשים דברים מעצבנים אצלו? רק כדי שאחר-כך נוכל "להאשים" אותו בהם? אז לשי גולדשטיין הזה יש מנעד, עולה-יורד, כמו קרוסלה! ולפעמים הוא ממציא מילים! כלומר, הוא עושה הטייה לא נכונה של שורשים מסויימים, אבל זה עדיין מחרפן!

למען הסר ספק, אנחנו ננצח. אולי במרתון לא, אבל את שי כן. עדיין לא פגשתי מישהו יותר עקשן ממני.

הפוסט הזה פורסם ביום חמישי, 09 בנובמבר 2006, בשעה 23:16. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ברסס‏. אפשר להגיב על הפוסט הזה כאן בתחתית העמוד.‏ אפשרות שלישית ומגניבה לא פחות היא להוסיף את הפוסט הזה ל ט.עי.ם שלך (מה זה?).