אם אתה חדש כאן, אולי תרשם ל פיד הרסס שלי. תודה על הביקור!
קשה לתאר את אמוציות שעוברות בשישים וקצת הדקות במירוץ. זה מתחיל עם התרגשות, ממשיך במונוטוניות ובערך בקילומטר הרביעי זה עובר לכאבים. ואז מגיע הייאוש של אמצע המירוץ – הסוף נראה רחוק מתמיד ואתה עוד לא בחצי הדרך. זה החלק שאני הכי אוהב, למרות שהמוח משגע אותי ופוקד על הרגליים להפסיק לזוז, אתה לא חושב על כלום ופשוט ממשיך. משנן שטויות בראש (ביפ, בופ, ביפ, ביפ, בופ) ומתמקד בצעדים של הרצים מלפניך.
שלושה קילומטר לסוף ואפשר כבר לראות את האור בקצה המנהרה. המונוטוניות חוזרת ואתה לא רוצה להיפרד ממנה מחשש להתעלפות. השפתיים יבשות, הסרעפת זועקת, הראש מרגיש כאילו הולך להתפוצץ.
מגבירים את הקצב. הגרון חנוק כשאתה רואה את קו הסיום ועשרות אנשים שמוחאים כפיים על מה שנראה כמעט דמיוני שעה קודם לכן.
אחרי קו הסיום חווים התרסקות טוטאלית: נפילה על הרצפה ורצון עז להקיא, להוציא הכל החוצה, לנקות את הגוף ממה שעבר. לוגמים הרבה מים ומשחזרים את שעברנו.
שיפרתי את התוצאה מהשבוע שעבר – בקילומטר החמישי עמדתי על זמן של 28:40 – קיצוץ של שתי דקות. את הקילומטר העשירי סיימתי בזמן של 1:02:08, רק דקה ועשרים יותר מ"מירוץ האביב" (מי זה גל?) וזה משמח כי אני לא בכושר שבו הייתי אז.