מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.

לקטר, לקטר, לקטר…
(לה, לה, לה, לה, לה, איזה כיף שיש לי את הבלוג הזה.)

מעשה בבחורה בשם אינה. אינה עלתה מגרוזיה לארץ ישראל בגיל שש והתאקלמה לה לאיטה. למדה את השפה, רכשה חברות, אכלה הרבה פלאפל ועל-אף כל המעלות האלו, לא שכחה את המסורת והמורשת איתה גדלה.
מאז תחילת השנה, שבע עבודות אם זכרוני אינו מטעני, אינה אינה מיישרת קו עם הכיתה.
יש עבודה על עלה? אינה תכתוב שיר!
יש עבודה על פרחים? אינה תספר על חלום שחלמה!
יש עבודה עם MDF בפורמט קבוע? אינה תקח סיבית ותעשה משהו שונה לגמרי!

היום בשיעור נשבר גב הגמל. אינה הציגה מיצג שרחוק שנות-אור מהתרגיל שהיינו צריכים לעשות ובכל זאת המרצים אהבו את מה שעשתה. מילא עד עכשיו הם קטלו אותה כי העבודות שלה היו גרועות, היום זה נראה כאילו הם עשו לנו דווקא. מיד כשסיימו לשבח את המיצג שלה, התעוררו אצל כולנו שאלות לגבי מה מצפים מאיתנו. הסכר נפרץ והתרעמנו על זה שרובנו עבדנו ימים כלילות בסדנא ושברנו את הראש איך להיות יצירתיים במסגרת המגבלות שהציבו לנו והנה באה מישהי ועושה מה שבא לה ומצפצפת על כולנו.

האשמנו את אינה, אבל זו לא באמת אשמתה. אינה בישלה את הדייסה ואנחנו צריכים לאכול אותה. חבל שלקח לנו חודש לגלות שהדייסה מגעילה.
כבר קשה להבין מה רוצים מאיתנו: מצד אחד מגדירים את המשימה ומצד שני משבחים את אלו שמתעלמים ממנה.

ולמרות כל המגרעות - אני נהנה. אני לומד כל-כך הרבה דברים. דברים שמעולם לא יצא לי ללמוד, וזה הרבה יותר מספק מאשר למצוא זוויות חדשות לנושאים ישנים. מתי בפעם האחרונה חיבקתם עץ?

הפוסט הזה פורסם ביום חמישי, 07 בדצמבר 2006, בשעה 22:03. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ברסס‏. אפשר להגיב על הפוסט הזה כאן בתחתית העמוד.‏ אפשרות שלישית ומגניבה לא פחות היא להוסיף את הפוסט הזה ל ט.עי.ם שלך (מה זה?).