מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.
מתחיל להיות לי קשה לכתוב על הלימודים. וזה לא שיש לי משהו אחר לכתוב עליו במקום.
כל פושטק בכיתה יכול להקיש את צמד המילים "בן קלינגר" בגוגל ולקרוא את כל הדברים הלא-תמיד-מחמיאים שיש לי להגיד. זה מעמיד אותי בסיטואציה לא פשוטה שבה אני צריך לבחור האם להיות מבקר ולא לדפוק חשבון יותר מדי או להיות דיוויד מאנינג ולסלף את האמת (הסובייקטיבית).
כתבתי על כך כבר רבות, ואין לי שמץ של מושג מה הולך בשיעורי "יסודות העיצוב". כל מפגש זה רק נעשה יותר ויותר הזוי. השבוע התבקשנו להצטוות לזוגות ולחקור את נושא "אני והאחר". המסקנה שהגענו אליה, אני והדס "איסתרא בלגינא" קיש (תודה על הפירוש, רן!), היא שאין אני בלי האחר. אני מוגדר בזכות האחר ותלוי בו. אני גבוה כי האחר נמוך, אני ביישן כי האחר פתוח, אני אוהב תותים כי האחר אוהב קצפת. כל אלו תכונות שתלויות באנשים אחרים והן יחסיות. חוץ מאלו, יש את התכונות שלוקח מאנשים אחרים - או כמו שאנחנו קראנו לזה - המסננת. לכל אדם יש את המסננת האישית שלו והוא מחליט אילו דברים הוא רוצים לקחת מאנשים אחרים ואילו הוא מסנן החוצה. על זה גם ביססנו את המחקר שלנו ולשיעור הבא אנחנו צריכים להמשיך בכיוון הזה.
שוב החלטתי לא להחליט, לשוט כמו המחט על התקליט.
עד לרגע זה ממש, כמעט 12 שעות אחרי שהשיעור נגמר, אני עדיין ממשיך לחשוב על מה שהתרחש שם, ומתרחש שם פעמיים בשבוע מתחילת השנה. איך שני מרצים מסוגלים לחרפן כיתה שלמה. אנשים כבר ממש ממורמרים שאנחנו לא לומדים שום דבר שקשור לעיצוב ומסתכלים בקנאה על כיתות אחרות שבונות מודלים וחושבות על קונספטים מגניבים.
היום הגנתי על שיטת הלימוד הזו בשיחות פרטיות לא פעם ולא פעמיים. אני נהנה ולומד הרבה - הרבה יותר משהייתי לומד אם רק היו מבקשים מאיתנו לצור כלי קיבול או אריחים. המרצים לא מזלזלים באינטיליגנציה שלנו וסומכים עלינו שנבצע את ההתקדמות בעצמנו. הבעיה היא שהשיטה הזו לא מתאים לכולם.
שלישי, 19 בדצמבר 2006 בשעה 21:19
אשמח לענות לך על כל מיני שאלות מוזרות בשעות לילה מאוחרות תמיד!