מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.

שיעור שונה מהרגיל היה לנו השבוע ב"יסודותה". עיצוב פנים השתתפו במרתון חנוכה והיינו קבוצה מצומצמת של תריסר סטודנטים וזוג מורים.
בתחילת השיעור יעל ציירה חינה למישהי על היד ואיקו ביקש ממנה להקשיב. יותר נכון, הוא ביקש ממנה להספיק בתואנה שהציורים שלה יוכלו להתקדם רק אם היא תקשיב. כנראה שהבקשה הזו הקפיצה לה משהו כי התנפח לה איזה וריד במצח ושניהם התחילו במשחק טניס שהזכיר את הימים של ביורן בורג וג'ון מקנרו. איקו מגיש ויעל יורה בחזרה עוד לפני שהוא מסיים את המשפט. ככה הלוך-חוזר מספר פעמים, עד שאיקו הבין שלא יוצא מזה דבר ופשוט שתק. יעל נהייתה מתוסכלת עוד יותר כי חשבה שהיחס כלפיה הוא משפיל ולא פייר - "אני לא מצפה מכם להבין מה זו הפרעת קשב, אני חיה עם זה כבר 23 שנה. אי אפשר פשוט להפסיק, ניסיתי להפסיק לקחת את הריטלין וזה לא עוזר." - בשלב מסוים פשוט עזבה את הכיתה.
זה לא הטריד את איקו יותר מדי והתחלנו במדיצטיה. כמה דקות בתוך המדיטציה, הדלת נפתחה בסערה ונשמעו מילמולים. יעל לקחה את התיק שלה ובדרכה החוצה טרקה את הדלת בהפגנתיות.

אני חייב לציין שזו היתה סצינה מעולה, אפילו לא אכפת לי אם זה היה מבוים והיא חיכתה שאנחנו נתחיל במדיטציה. עצם העובדה שחוויתי את זה בעיניים עצומות רק תרם לעוצמה של הדברים.
סיימנו את המדיטציה ואחרי שפקחנו עיניים פשוט לא דיברנו על הנושא. אני בטוח שכל אחד מאיתנו שיחזר את מה שהלך שם: הריטלין, ההתעלמות, טריקת הדלת. חומר לאוסקר.

בקצב הזה, עד סוף השנה תכירו את כל הכיתה שלי.

הפוסט הזה פורסם ביום שישי, 22 בדצמבר 2006, בשעה 17:43. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ברסס‏. אפשר להגיב על הפוסט הזה כאן בתחתית העמוד.‏ אפשרות שלישית ומגניבה לא פחות היא להוסיף את הפוסט הזה ל ט.עי.ם שלך (מה זה?).