מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.
אז ככה. נתחיל מהסוף. סיימתי לראות עכשיו פרק של מלקולם באמצע, ששודר אתמול בארה"ב - בונבון. אני פשוט חולה על הסדרה הזאת! קורעת אותי מצחוק.
אבל, שלא כמו בסימפסונז, כאן הדמויות אכן גודלות, וסביר להניח שהסדרה לא תשודר לנצח (למרות שפרקים בבית אבות יכולים להיות מצחיקים אף הם, כמובן שלפניהם צריכים לבוא פרקי נישואים, לידה, גירושין, משבר גיל ה40, ורק אז בית אבות).
באמצע
עכשיו לאתמול.
נסעתי לת"א כדי להגיע לרדיו, ובזמן שאני מחנה את המכונית רעות מהרדיו מתקשרת אלי ומבקשת לדחות את הפגישה ב45 דקות.
בד"כ דבר כזה היה מעצבן אותי אבל לקחתי את זה בקלות.
ואז בדרך לים (להעביר את הזמן) פגשתי את עמרי לוין שהיה איתי בכלא בנברסקה. העברנו חוויות במשך רבע שעה, הוא היה צריך ללכת לשיעור פסיכומטרי, ואני המשכתי לים ושיחקתי שש בש בפלאפון על החוף תוך כדי האזנה לרדיוהד באייפוד.
ניצחתי את הפלאפון 4-0, ברמה הקשה.
הגעתי לרדיו ונפתחו לי העיניים.
זה היה ממש מגניב פתאום לראות את כל מה שכל יום אתה רק שומע.
פתאום אתה שומע קול מוכר ואז אתה שם לב שלקול הזה יש פרצוף. מגניב על גבול ההזוי.
אז אחרי סיור קצר ברדיו (שנראה מאוד ביתי ונעים) ושיחה קצרה על הקורס עצמו הלכתי לי לביתי. נכנסתי למיטה קצת לפני תשע אבל נרדמתי רק באיזור אחת בלילה. לא יודע למה. היום אני אלך לתחנת הדלק בקשר לעבודה.