מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.
תזכירו לי לא להשקיע יותר.
רוח באסה נושבת במסדרונות המכון הטכנולוגי. באסה מעצבנת כזו, סלקטיבית, שנופלת רק על קומץ אנשים ופוסחת על הרוב.
הבאסה תפסה אותי אתמול באמצע שיעור "יסודותה" לכמה שעות - נשבה ונשפה והוציאה לי את החשק עד הערב. רק משחקי וידאו בקניון בת-ים השכיחו אותה ממני.
בתחילת השבוע המצב עוד היה בסדר. התבקשנו לספר על קלישאה שיש לנו בבית ואני בחרתי במילה "קרוייטר" (קונדישינר) שממש מזכירה לי ילדות. בגלל שהמחשב שלי בתיקון כבר שבועיים החלטתי לעשות משהו בלי מחשב וסיימתי את התרגיל בפחות משעה. הדפסתי צילומי קלוז-אפ של קונדישינר ופשוט חיברתי בינהם. הרגשתי קצת לא נעים שממש לא השקעתי והתחלתי לתכנן מה אני אעשה ליום חמישי. כשעליתי על הרעיון, הבנתי שאני לא אספיק לעשות אותו לבד וביקשתי את עזרתו של דני. זה לקח משהו כמו יומיים רצופים - משלישי בערב עד חמישי אחה"צ, אבל הייתי שמח מהתוצאה. ואז התחיל השיעור, הצגתי את העבודה והכל היה בסדר. ופתאום משום מקום נחתה עלי הבאסה. יומיים שלמים עבדתי על הדבר הזה, גררתי מישהו שיעזור לי, וכל זה בשביל לשמוע משפט או שניים.
גיבסתי את אח שלי בשביל שני משפטים. קניתי שש מגבות בשביל שני משפטים. חתכתי דפים בשיעור "תולדות אפריקה" בשביל שני משפטים (וגם כי היה משעמם). העבודה, אגב, היתה פרשנות אישית למאורע שנורא אהבתי בתור ילד. אבא שלי היה מוציא אותנו מהאמבטיה, עוטף במגבת, זורק על המיטה ואומר "ח-בי-לה מ-א-מ-רי-קה".
מה שמעודד אותי זה שאת העבודה הזו היה הכי כיף להכין עד עכשיו. בעצם, אל תזכירו לי.
שלישי, 09 בינואר 2007 בשעה 10:53
It’s all about overcoming these moments.all the way