במסגרת קורס הסטודיו, עיצבתי שרפרף בהשראת האגדה “חייל הבדיל האמיץ” של האנס כריסטיאן אנדרסן.
ברשותכם, אתחיל ואסיים בציטוטים.
בשנת 1915 כתב רוברט פרוסט שיר בשם “הדרך שלא נבחרה”. מובא כאן מתוכו הבית האחרון:
יובלות יחלפו ואי שם אספר
את המעשה מתוך אנחה,
איך שתי דרכים התפצלו בתוך יער
ואני פניתי אל הפחות נודעת
ובכך היה טמון כל ההבדל.
מה שמשך אותי באגדה היה המסע אותו עבר חייל הבדיל: הנפילה מהחלון, השיט בביוב, המפגש עם העכברוש והבליעה על-ידי הדג.
על כן בחרתי להתמקד בנושא זה, ולהביאו לידי ביטוי בזיפים.
זיפים, כמו מסע, מייצגים תקופה ארוכה. הם בלתי צפויים ויש בהם חספוס המאפיין אנשים היוצאים למסעות.
הזיפים צומחים ממך לאחר זמן מסוים, ולמעשה מהווים מדד למה שעברת בדרך, כמו סיפור שמסופר על הפנים. לכך הוספתי גם את המסע האישי שלי ופניי לא ראו תער חודש שלם. ביום בו השרפרף התגלח, התגלחתי איתו גם אני.
הישיבה על השרפרף מאופיינת בשני מישורים – המיידי וארוך הטווח: בתחילה ישנה תחושה לא מוכרת ומפתיעה, כאשר השרפרף מושיב אותך מעט הצידה בעזרת השערות הארוכות. סוג של “גיב” אם תרצו. מיתנתי את החוויה על ידי גזימת השערות בצורה שתעזור לכיוון הישיבה.
בטווח הארוך, לאחר מספר רב של ישיבות, השערות מתפצלות ונותנות לשרפרף את סיפורו האישי והארוך – המסע.
המושב והרגליים עשויים עץ מייפל מלא. במושב ישנם 900 חורים שבתוכם תקועות שערות שהרכבן הוא 60% פי.וי.סי סינטטי ו-40% שערות סוס טבעיות. בנוסף יש קושרת מתכתית בצורת H במחצית הגובה.
את התמונות של השרפרף צילמתי עם עוד ארבעה חברים לכיתה והרשנו לעצמנו להשתעשע קצת.
ולסיום, כמובטח, ציטוט מספר הטאו של פו הדוב:
ברגע שגילית איזו מכפות הרגלים היא הכף הימנית, כבר אין לך הרבה התלבטויות בקשר למי מהן היא הכף השמאלית. ואז נותרת הבעיה -באיזו מהן להתחיל לצעוד.
יום שישי, 15 בינואר 2010 בשעה 9:43
השרפרפ ממש מעניין ויפה . וכמובן אבוא לשבת עליו .
והרקע לעבודה מ ר ג ש …