מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.
לפעמים אני הולך ברחוב, ותוהה לאן כולם
הולכים. לאן זה הולך? לאן היא הולכת?
ומאיפה לעזאזל הם כולם באים?
אני עוצר לרגע את העניינים, וחושב
האם יש מישהו שבאמת מאושר בפנים.
ושאלה נוספת, שגם עולה לפעמים,
היא לכמה מהם יש פס קקי בתחתונים.
שישי בבוקר, צלצול הפלאפון דופק לי בראש.
אני מוריד מעלי את השמיכה, קם מהמיטה ודני מודיע שהוא אוסף אותי בעוד חמש דקות.
אני שוטף פנים, מצחצח שיניים ויוצא החוצה (לאו דווקא בסדר הזה). נוסעים לאיפשהו לאסוף איזו גרוטאה. כל הדרך למקלט מדסקסים מה עושים איתה. נאבקים להוריד אותה במדרגות ובוהים בחפץ עד שהוא מקבל משמעות. מתחילים לעבוד עליו, עם הכלים ואווירת המקגיווריות שיש רק במקלט, ואחרי שעתיים-שלוש יש פיצ'ר חדש שאפשר להשוויץ בו לפחות שבוע שלם, עד הפעם הבאה.
אושר. בלי דאגות. מנותק מהעולם החיצון.
אני מתגעגע לזה. אני מתגעגע לדני.
ונראה לי שלשמונה אחוז.