מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.

איזה קטע.
משחק שני של הנבחרת בתוך שבוע ששחקן ערבי (חומוס-צ'יפס-סלט) כובש בדקות הסיום, לא לפני שהוא מקבל צהוב ומפספס את המשחק הבא. צירוף מקרים או קונספירציה של אחמד טיבי? בכל מקרה, היה משחק מעניין.
גיליתי אתר של אמן ממש מגניב וזה הביא לי הרבה חומר למחשבה לגבי המיזם שלי, ששמו כבר ידוע מראש - 866 בע"מ. אני צריך עוד לשבת עם עצמי ולבדוק אם זה שווה את ההשקעה, אבל זה נראה לי ממש מגניב.

אתמול הייתי בקבוצת מיקוד על קפה נמס עלית. אותו קפה נמס עלית מהצבא, הדבר הכי מבחיל שקיים בעולם. אני בכלל לא שותה קפה, אבל ה140 שקל שהביאו לי (הם הביאו את זה הפעם בתלושים, החוצפנים) היה שווה את זה. אני הייתי הכי צעיר שם, כולם נשקו לגיל 30, וזה נראה נורא פתטי בעיני להיות בן 30 ולבוא לקבוצת מיקוד. היה שם אתמול משהו לא בסדר.
היינו עשרה אנשים, שלא כולל אותי רק אחת נוספת היתה לא ממוצעת. טוב, את מי אני משלה? האנשים אתמול היו סתומים! ממש! כאילו, יכול להיות שלא שמתי לב והם חושבים שגם אני סתום ובגלל זה אני מוזמן לקבוצות האלו?

ומגיע מזל"ט לאח שלי הגיבור על הצטרפותו למועדון האוזניות הלבנות.

עכשיו זה הכה בי. הבלוג שלי גרוע. כן אני יודע, מאה ימי החסד עדיין לא תמו, אבל הכיוון הכללי בו אני הולך הוא אבדון. אני כותב פוסטים משעממים שנראים כמו לו"ז צבאי.
כדי שזה יהיה מעניין אני צריך להתמקד בתפל ולא בעיקר. בעוד 10 שנים אני בטוח הרי שאני לא ארצה לזכור ששיחקתי שש בש לבד בפלאפון בים, אלא אני אעדיף לשמוע שאלעד פלט "בוסטון וי הב א פרובלם".
מה שאני מנסה להגיד זה שתהיה פה מהפכה. הבלוג יהיה מעניין, ואז אולי אני גם אשקול להפוך אותו לנחלת הכלל. אבל תנו לי זמן, זה עוד חדש וטרי ואני צריך לתפוס את הכללים שלפיהם אני אכתוב. מבטיח לא לאכזב.

ובינתיים, מפתיע לגלות שאם מחפשים את המילה "לוזר" בגוגל תמונות, אין אפילו הפניה אחת לשמעון פרס. כנראה שאלוהים רצה שאני אתאמץ עוד קצת.

אז ככה. נתחיל מהסוף. סיימתי לראות עכשיו פרק של מלקולם באמצע, ששודר אתמול בארה"ב - בונבון. אני פשוט חולה על הסדרה הזאת! קורעת אותי מצחוק.
אבל, שלא כמו בסימפסונז, כאן הדמויות אכן גודלות, וסביר להניח שהסדרה לא תשודר לנצח (למרות שפרקים בבית אבות יכולים להיות מצחיקים אף הם, כמובן שלפניהם צריכים לבוא פרקי נישואים, לידה, גירושין, משבר גיל ה40, ורק אז בית אבות).

מלקולם

באמצע

עכשיו לאתמול.
נסעתי לת"א כדי להגיע לרדיו, ובזמן שאני מחנה את המכונית רעות מהרדיו מתקשרת אלי ומבקשת לדחות את הפגישה ב45 דקות.
בד"כ דבר כזה היה מעצבן אותי אבל לקחתי את זה בקלות.
ואז בדרך לים (להעביר את הזמן) פגשתי את עמרי לוין שהיה איתי בכלא בנברסקה. העברנו חוויות במשך רבע שעה, הוא היה צריך ללכת לשיעור פסיכומטרי, ואני המשכתי לים ושיחקתי שש בש בפלאפון על החוף תוך כדי האזנה לרדיוהד באייפוד.
ניצחתי את הפלאפון 4-0, ברמה הקשה.

הגעתי לרדיו ונפתחו לי העיניים.
זה היה ממש מגניב פתאום לראות את כל מה שכל יום אתה רק שומע.
פתאום אתה שומע קול מוכר ואז אתה שם לב שלקול הזה יש פרצוף. מגניב על גבול ההזוי.
אז אחרי סיור קצר ברדיו (שנראה מאוד ביתי ונעים) ושיחה קצרה על הקורס עצמו הלכתי לי לביתי. נכנסתי למיטה קצת לפני תשע אבל נרדמתי רק באיזור אחת בלילה. לא יודע למה. היום אני אלך לתחנת הדלק בקשר לעבודה.

התמונה כאן אמנם לא מקורית במיוחד, אבל היא מעלה צחקוק קליל.

הכתבה הזו ענתה על אחת השאלות המטרידות ביותר אצל בנים. ולכן אני מרגיש חופשי לפרסם אותה בפוסט משלה.

יא אללה. איזה משחק. כולם מבואסים מהדקה הרביעית כבר, גול אחרי טעות טיפשית בהגנה של ישראל, וכלום לא קורה עד המחצית. אז אני מאבד תקווה ופורש למחשב. דני אונליין במסנג'ר ואחרי צ'ט קצרצר אני מתקשר אליו לסיאטל. במשך חצי שעה מחליפים חוויות של החודש האחרון (בעיקר מצידו), ואני חוזר לראות את החמש דקות האחרונות של המשחק. מה שנראה כעוד משחק אבוד מתברר כטריגר לערימת ילדים על אסף. דקה 91, עבאס סואן שם גול מ20 מטר. אופוריה

הסיבה שאני לא מתייחס לטורניר הפיפ"א שלי עם שמחי היא שהפסדתי. יותר נכון הובסתי. 6-1. אבל זה היה שווה כל רגע, כי הבחור כמעט השתין במכנסיים כל גול שהוא שם. כאילו החיים שלו תלויים בזה.