מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.

היום הלכתי לטפל ברגל שלי בקופת חולים.. חיכיתי 10 דקות לאחות, רק בשביל שהיא תגיד לי שאני צריך לחכות לרופאה. זה לקח עוד 40 דקות, ואז הרופאה נתנה לי מרשם והייתי צריך לחכות עוד רבע שעה לרוקח. אחרי שסיימתי עם מסכת התורים בקופ"ח, הלכתי לביטוח לאומי לשלם על החודשים מאז השחרור.. גם שם חיכיתי בתור חצי שעה. יוצא שזה נורא מבאס לשבת בתור הרבה זמן, במיוחד שאתה יודע שזה סתם. מישהו צריך לשים סוף לתופעה הזאת. והמישהו הזה הוא לא אני.
את ארוחת הצהריים אכלתי במקדונלדס (מק רויאל חריף אש עם גבינה) עם שמחי וקמחי. מאז ועד עכשיו בערך אני יושב ליד הטלפון ומחכה שאולי יתקשרו מ"רדיו תל אביב" - הפעם לשם שינוי זה לא לגבי איזה מבצע. בבוקר התקשרתי אליהם וביקשתי עוד פרטים על הקורס במכללה שלהם שנפתח ביום שלישי הבא. דווקא יצא טוב זה שהטיול נגמר לפני שהתחיל, ככה יזדמן לי אולי להירשם לקורס. אני אשב בסבלנות עד הערב, ואם הם לא יתקשרו בחזרה מחר אני אדבר עם מישהו.
חוצמזה יוני חזר עכשיו מהצבא והוא מבואס, אז מה יותר טוב לשפר את מצב רוחו מתמונת שטות שלי והשיר ההורס הזה?

יוצא לי הרבה להגיד את זה בזמן האחרון, אבל זה רק מוכיח שאני לומד, כי רק מטעיות לומדים. טעיתי.
אז אם עדיין לא הבנתם, הפסקתי את הטיול, למרות כל הצהרותי שאסיים אותו במכה אחת, פשוט אני לא רוצה לגרום לעצמי נזק בלתי הפיך, הרי אני מאמין שאני עוד אצטרך בחיי את הזרתות שלי (וגם את הציפורן באגודל).
בתמונה רואים את זרת ימין שלי, שמצבה די זהה לזו בשמאל. יואב, שכידוע לכם עבר קורס חובשים, אומר שזו פגיעה עמוקה בשכבת הקוטאן, השכבה השלישית והאחרונה במספר בעור.

אני מאמין שמתישהו אני אשלים את הטיול, אולי בכמה חלקים.
פשוט אני לא מסוגל במצב הקיים. היום סיימנו את המסע בכנרת. הלכנו בבוקר את חלקו התחתון של נחל עמוד, עד המפגש עם השדות של מגדל, וחנינו לצהריים בחוף הכנרת, לא לפני שהתפנקנו בגלידות וקולה במינימרקט. סך הכל עברנו קצת יותר ממאה קילומטר בארבעה וחצי ימים. מאה קילומטר. שמעתם? מי שעדיין חש צורך לצחוק עלי, מוזמן.
וכמו שמשינה אמרו: "להתראות, שלום. זה לא נגמר, זה רק הסוף"

שירת הברבור של הטיול.

יום ארוך, ללא ספק.
התחלנו את הבוקר בשעה חמש וחצי בטיפוס של בערך 800 מטר להר מירון, וקצת לפני שמונה שתינו תה בחניון הפסגה.
משם המשכנו למטה, לכיוון יער מירון, לא לפני שהתברברנו במשך שעה וחצי בדרך, הודות לסימון מאוד מבלבל. ירדנו איזה הר שלא היינו אמורים לרדת, וטיפסנו אותו בחזרה (אני עשיתי את זה בדוך והברכיים שלי הצטערו על זה).

ביער מירון אכלנו ארוחת צהריים שלפתע הופיעו להם זוג מטיילים חמושים כל אחד בשני מקלות הליכה. היו אלה ג'ון וג'ודי, בשנות החמישים לחייהם, בעלי מבטא בריטי כבד, שיצאו מאילת לפני שלושים ותשעה ימים. מבירור מעמיק יותר מתברר שיש להם אכסניה באילת והם ישמחו לארח אותי בסיום המסלול.
משם המשכנו לנחל עמוד, שבתחילה היה דווקא נחמד. קצת מים, קצת טיפוס. אחרי בערך שעה וחצי בנחל מצאנו את עצמנו מאחורי קבוצות ילדים וניסינו לעקוף אותם בשביל הצר. אז המסלול הפך קניוני, ועלינו וירדנו אין ספור פעמים, סנטימטרים מתהום. כאן יואב בתמונה על אחד המצוקים בנחל.

מכשסיימנו אותו, הזדמנה לנו הליכה מעיקה משהו של 2 קילומטר של כלום בערך, עד מקום השינה שלנו, רק חצי יום מהארבל!
מחר בבוקר נמשיך את נחל עמוד עד מושב מגדל, ואני מתכנן להעביר את אחר הצהריים בחוף אורלנדו המפורסם.

מבחינת מצבנו הפיזי - ניתן להוסיף ברכיים כואבות ושפה יבשה. לדעתי זה יעבור ברגע שנכנס לכנרת. אנחנו מדלגים על ארוחת הערב ונסתפק בפתי-בר ושוקלד - בלי תה, כי אין לנו הרבה מים. מה שבטוח, נישן טוב היום.

ערב טוב! קודם כל, הסבר על התמונה, כי שמתי לב שהיא לא יצאה כל כך טוב.. אז ככה, על החולצה שלי מצויר קרנף וההר מאחורי בצורת קרנף..

התחלנו את הבוקר הקר במושב עלמה, והלכנו בערך 6 קילומטר על הכביש עד השביל. במשך שלוש שעות עלינו את נחל דישון, שהאטרקציה היחידה שלו זה שעוברים במים איזה 10 פעמים. משם השביל לקח אותנו ליער ברעם ונחל צבעון, שללא כל ספק זוכה לתואר הנחל היפה ביותר שאני ראיתי בחיי. סבך של אלות ואלונים, עם כתמים של דשא (!!) ופרות. שיא הפסטורליה. אח"כ עליה קצרה אבל קשה לביה"ס שדה מירון, על צלע ההר. התכנון המקורי היה לשכור חדר באכסניה. אבל מסתבר שאף אחד לא נמצא פה ולא עונים לטלפון. וכשאתה בגובה 1000 מטר, אין הרבה ברירות - הרי לא נקים אוהל בחוץ.. לפני כמה דקות הצטרפו אלינו מטייל ומטיילת מירושלים ואנחנו מתכוננים להכין ספגטי עם סלמי וקטשופ ובקרוב נלך לישון פה, במשרד, עם ארבע קירות. יש כאן אפילו שירותים. ממש בית מלון. אבל לא הכל ורוד היום, יש גם קצת אדום - הזרתות שלי והעקבים של יואב. השביל מתחיל להשפיע, פצעים נפתחים והכאבים מתחזקים. כתוצאה מכך הקצב שלנו קצת הואט, לשמחתי יש לציין, כי היום סופסוף הבנתי שצריך להסתכל על השביל הזה קטע קטע. וחוצמזה, ככה הרבה יותר נהנים ממנו. אז עכשיו יש לרגליים 12 שעות לנוח, ובבוקר הר מירון. אני מקוווה שביום חמישי נגיע לטבריה ושם תחכה לנו מקלחת חמה בביתו של זמיר. לילה טוב ונשתמע מחר.