מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.

עבר:
פעם, לפני שהשתחררתי מהצבא, היתה לנו מסורת נחמדה.
לפחות פעמיים בשבוע, בערבים, היינו נפגשים אצלי ורואים סרטים במקרן. מיסקוזי, סטיי אין דה לייט ושאר ביטויים היו שגורים בפינו ימים רבים. מאז זרמו הרבה רעלים בירקון, וכל מה שאני רואה עכשיו זה סדרות, לבד.
יש משהו בסרטים, בשונה מסדרות, שנהנים יותר אם רואים אותם ביחד. הבעיה היא שאיכות הסרטים ירדה פלאים בחודשים האחרונים, את כל הטובים (וגם הרבה רעים) כבר ראינו.

הווה:
נשבר שיא הכניסות היומי לאתר. השיא הקודם - ב30 לאפריל (ארוחה בחווה 2). הסיבה הפעם היא כנראה העובדה שלבשתי את החולצה ביום העצמאות. עדיין לא מאוחר לשריין לעצמכם חולצה.

עתיד:
אתמול בערב, סתם ככה, שיניתי את השקפתי על טיול גדול ב180 מעלות. עד עכשיו לא ממש התאים לי לנסוע לכמה חודשים ולשכוח מהכל, אבל פתאום בא לי. אני רוצה לחוות הרפתקאות, חופש, טראומות. לשתות כל יום טיפה אחת מבקבוק של ליטר וחצי. כדרכי, זה לא יהיה הטיול הקונבנציונלי של תאילנד/דרום אמריקה. אני רוצה אירופה! ערים עתיקות, מזג אוויר מדכא וכדורגל.

הדרך לטיול הזה עוד רחוקה, אבל היא התחילה.

יום העצמאות השנה היה חלש ביותר. זה נדמה כאילו כל שנה זה נהיה יותר ויותר גרוע.
סיימתי לעבוד רק בעשר. חזרתי הביתה והתקלחתי. יצאתי לכיוון הכיכר. בשנים נורמליות אמורים לראות בדרך ילדים מפגרים שמרססים אחד את השני בספריי שלג. אבל זה לא המצב השנה. גם כשהגעתי למתחם, לא היה זכר לספריי - שלג או חוטים.
אבל מסתבר שיש דברים שלא משתנים - שי פתח ביחד עם יריב דוכן של פנקייק, קצפת ותותים.

OK, Team, Let’s Go!

משם המשכנו להופעונת של הדג נחש, אולי שישה שירים, ואז נסעתי (סופסוף!) עם אלעד באוטו שלו למסיבה אצל ענת פרוינד. זה לא אוטו בשבילי - אין מקום לרגליים. הגענו לשם רק בסביבות אחת, וכשנכנסנו כמעט וכבר לא היה אלכוהול.
כנראה שהם החליטו להקציב בלטה פֵר בנאדם. לא היה מקום לזוז.
מה שכן - יצאה מהערב הזאת גלריה של תמונות.

חג עצמאות שמח!

לפעמים אני הולך ברחוב, ותוהה לאן כולם
הולכים. לאן זה הולך? לאן היא הולכת?
ומאיפה לעזאזל הם כולם באים?
אני עוצר לרגע את העניינים, וחושב
האם יש מישהו שבאמת מאושר בפנים.
ושאלה נוספת, שגם עולה לפעמים,
היא לכמה מהם יש פס קקי בתחתונים.

שישי בבוקר, צלצול הפלאפון דופק לי בראש.
אני מוריד מעלי את השמיכה, קם מהמיטה ודני מודיע שהוא אוסף אותי בעוד חמש דקות.
אני שוטף פנים, מצחצח שיניים ויוצא החוצה (לאו דווקא בסדר הזה). נוסעים לאיפשהו לאסוף איזו גרוטאה. כל הדרך למקלט מדסקסים מה עושים איתה. נאבקים להוריד אותה במדרגות ובוהים בחפץ עד שהוא מקבל משמעות. מתחילים לעבוד עליו, עם הכלים ואווירת המקגיווריות שיש רק במקלט, ואחרי שעתיים-שלוש יש פיצ'ר חדש שאפשר להשוויץ בו לפחות שבוע שלם, עד הפעם הבאה.

אושר. בלי דאגות. מנותק מהעולם החיצון.
אני מתגעגע לזה. אני מתגעגע לדני.

ונראה לי שלשמונה אחוז.

אם יש דבר שהערוץ הראשון יכולים להרוס, הם יעשו את זה.
וגם במשדר הערב של גמר היורוליג היו מלא בעיות, אבל היה רגע אחד שהיה שווה את הכל. הראיון המשולב של פיני גרשון וראש הממשלה (הטכנולוגיה התקדמה - הפעם יש גם וידאו פיד!). קומדיה של טעויות. התחילה הספירה לאחור למערכון ב"ארץ נהדרת".

תראו אותי! ואותי! ואותי! ואותי!

ובכדי להרחיב את גלריית הוידאו הנה קטע נוסף (דומה בצורה מחשידה לקודמים), סמבה ברזילאית. לאחרונה זה נדמה שאני לא מעדכן את האתר כל כך. יש לזה שתי סיבות - האחת, כי אני נאבק באיזה תוכנה לשנות לגמרי את מראה האתר. הסיבה השניה היא כנראה שאתם מכורים ונכנסים כל כמה שעות. ממש.

אח שלי עלה היום לתורה. בית כנסת, כיפה, טלית, משפוחה, בורקסים.
ניצלתי את האירוע לתמונה משפחתית. ויש עוד תמונות בגלריה.

האחים לבית קלינגר

אתמול מכבי ת"א ניצחו את פנאתנייקוס אתונה בחצי גמר הפיינל פור במוסקבה. המשחק, למען האמת, היה מגעיל. דווקא המסביב של המשחק היה נחמד. הזמנו פיצה 1+1 (5477775 - שלא נשכח את המספר) וצילמנו שלושה סרטונים חדשים - את השמות המצאתי עכשיו:
גלגול המוות, מעוף הציפור וריקוד המכונה.
אני שמח לבשר על מטבע לשון חדש (סופסוף! אא"א התחיל להימאס). לוקחים כל משפט, מוציאים ממנו את הפועל או מילת המפתח ומדביקים אותם במשפט: "אני א*** לך את הפנים".
לדוגמא:
"אתה מעריץ את בריטני ספירס?"
"אני אעריץ לך את הפנים!"