הגענו למאני-טיים בקורס הרדיו. החל מהשבוע מתחילים להקליט את הפיילוט, שביום מן הימים יקבע אם עובדים ברדיו.
לומר את האמת, עד עכשיו הלכתי לקורס הזה רק בשביל להנות וללמוד, אבל עכשיו אני יכול להגיד בפה מלא שיש לי אשכרה סיכוי להשתלב ברדיו.
וכאן נכנסת הדילמה: לשדר בחמש בבוקר או לנפוש באיזה מדינה נידחת?
נורא קוסם לי כל הרעיון של לשדר, אפילו בחמש בבוקר. אבל לוותר על טיול של פעם בחיים, אני לא יודע אם אני מוכן לזה.
אולי עדיף שהפיילוט שלי יהיה כישלון ואני לא אצטרך להתחבט בשאלה הזו.
כנראה עבר יותר מידי זמן מאז ששיחקתי סנוקר.
כי אתמול, שהסכמתי ללכת לשחק עם חברים מהעבודה, לא הייתי מודע לעובדה שאני
ממש גרוע בזה.
סיימנו לעבוד בעשר, הלכנו הביתה להתקלח ונפגשנו באחת עשרה ברעננה.
כולנו היינו רעבים והאוכל ב”טאבון” נראה לא משהו בכלל, אז ניסינו את המאצ’, שזה חיקוי מדויק של ה25 התל-אביבי רק בלי אנשים. היה עוד שולחן אחד מלבדנו.
זה לא מנע מהאוכל להיות טעים, ואחרי טריפה מהירה סרנו ל”ביליארד בר” ושיחקנו.
יותר נכון – הם שיחקו ואני חבטתי בכדורים באקראיות..
פעם בכמה חודשים יש איזה התקפת צחוק שמקורה בבדיחה דבילית.
אתמול זה היה בשיעור רדיו.
אבי: “זה עיוות לי את הקול לגמרי.”
בן: “זה עיוות לך את הליברמן.”
זה מדהים כמה מפסיקים להעריך דברים ברגע שיש לך אותם.
אתה רואה משהו שאתה רוצה, מברר עליו כל פרט אפשרי, משקיע, חוסך, ובסוף – אחרי חודשים של ציפייה אתה קונה אותו. חודש של התלהבות עובר ואז באה השריטה הראשונה. בהתחלה אתה עוד מתבאס רצח וחושב איך היית יכול למנוע את זה, אבל שבוע הבא יבואו עוד שלוש שריטות ואתה כבר אדיש (ופזיז. ויהיר.)
בעוד שנה ייצא את הדגם הבא, ותקלל את היום שבו קנית את זה. למה לעזאזל??
כוס אמא של החלומות האלו. ברגע שמגשימים אותם, מה הלאה?
מעכשיו, ילדים, המנעו מהמילה חלומות והשתמשו במקום זה במטרות. ככה המרחק אליהם יותר קצר.
מטרה: לפגוש את דניס ברגקאמפ (בדרך לטיול באסיה).
פעם, בשנת 1993, היציאה של ימי שישי היתה לפיצה דומינו'ס בקאנטרי-קלאב.
היינו נפגשים בשעה תשע וחצי (זה היה מאוחר!) ואוכלים פיצה אישית עם תוספת ושתיה ב15 שקל.
אחרי האוכל, המאורע המרכזי היה כיבוי פנסי רחוב. היינו נותנים מכה חזקה עם הרגל בעמוד, והפנס היה נכבה לחמש דקות.
היום, כשהייתי עם דני וליאור בדרך חזרה לאוטו מהנמל, ראינו שוב פנס שדרש את המכה הזאת. עכשיו, שלא כמו אז, חשבתי על האפשרות שמישהו ידרס כתוצאה מכיבוי הפנס.
התבגרתי.
אבל בכל זאת בעטנו בו. הוא דרש את זה.
אלו פוסטים מהארכיון של הבלוג ”בןקלינגר.קום“ מחודש יולי, 2005.
החיים הם לא יעד הם מסע, תיקח נעליים נוחות.
אבל גם אחרי שלקחת נעליים נוחות נכשלת במסע של שביל ישראל, למה שלא תודה פשוט: נכשלת. חזרת הביתה לאחר פחות משבוע שבור וכואב בעוד יואב מצחקק עליך ולועג לך, אחרי הדיבורים על היעד הזה לסיים וחוסר ההצלחה או הלוזריות איך שלא תקרא לזה
עדיף שתעשה חושבים.