אם אתה חדש כאן, אולי תרשם ל פיד הרסס שלי. תודה על הביקור!
איזה כיף היה לחזור אתמול הביתה, למיטה שלי, ולגלות שהיא מיטת מים. איך הספקתי לשכוח? מה שעשרה ימים עושים לך…
והיה גם כיף לשכוח שהתראיינתי ל"מעריב" וזה התפרסם היום (עמוד 72 ב"סופשבוע").
קצת פחות כיף היתה העובדה שאייתו את השם שלי לא נכון.
בן קליגר (זה כדי שאם מישהו יחפש בגוגל הוא יגיע לכאן).
עוד במפגש ההכנה נאמר לנו שנצטרך להכין פעילות קצרה לקבוצה. לא ממש היה לנו מושג מה לעשות ודחינו את זה עד הדקה התשעים.
כשהגיע הרגע והיינו צריכים להחליט, החלטנו. ביקשנו מהמדריך שיביא לנו כמה קופסאות חומוס ופיתות – ואנחנו נלמד את האמריקאים האלו איך מנגבים בדוּך ובסיבוב! ככל שעברו הדקות ונתנו לרעיון הזה לשקוע, הוא נראה מטומטם למדי. זנחנו אותו והחלטנו שנחלק את הפעילות שלנו לשניים – אימון בסגנון טירונות ולימוד משפטים בעברית. את החלק הראשון גנבנו מ"תגליות" קודמות – דני המליץ עליו, והוא פעל מעולה. החיילים שבינינו עלו על מדים – ליאור התחפש למד"ס והעביר להם אימון כושר, נועם הסביר על מבנה הצבא ועינת סתם צעקה. זה פעל כל כך טוב שאנשים התלוננו בימים שלאחר מכן שכואבים להם השרירים.
החלק השני הלך קצת פחות טוב, אבל אני אישית חושב שהיה לו הרבה יותר פוטנציאל. לימדנו אותם חמישה משפטים ישראליים טיפוסיים, ביקשנו שיחזרו אחרינו ואז ביצענו הדגמה קצרה:
אחרי זה התחלקנו לקבוצות ועשינו מערוכנים על מה שהיה בטיול עד לנקודה זו. היה מצחיק בטירוף, ולא רק בגלל העובדה שלאף אחד לא היתה בעיה לצחוק על עצמו.
אמנם כולם מרגישים מחוברים וכבר בתל אביב היו את ה"קטעים" וה"צחוקים", אבל דווקא בפעילות הזו שמתי לב שנוצרה כאן קהילה עם מאפיינים וזהות משלה.
הוי, אמריקאים! מה יהיה איתכם? מתי תבינו שזה לא נורמלי לשלם 15 שקל על בקבוק קטן של בירה? כנראה שאף פעם. ובדיוק מהסיבה הזו יש לכם שמונה ישראלים שיעזרו לכם. אני ודני התראגנו ואספנו 30 שקל מכל מי שרק רצה וקנינו אלכוהול במרוכז. זה די הצליח – 37 אנשים מתוך קבוצה של 47 שילמו. קנינו 72 בירות, 5 בקבוקי וודקה, רום, 24 פחיות רדבול (חיקוי זול, אבל מה זה משנה) כמה בקבוקי מיץ ועוד כל מיני שטויות.
המשלוח הגיע אלינו למלון בזמן הכי לא נוח בעולם. בדיוק ערכו לישראלים שיחת איפוס. המדריכים התלוננו שאנחנו מדברים יותר מידי בטלפון בזמן הרצאות וצריכים לקחת את עצמנו ביידים. למזלנו, כמות האלכוהול שהגיעה היתה בערך חצי ממה שתכננו כי השליח הדביל שכח להביא חלק מהדברים. המדריכים ממש לא התלהבו שהתארגנו וקנינו את האלכוהול והם אמרו לדני שמבחינתם הוא יכול כבר ללכת הביתה. אחד העובדים במלון נחלץ לעזרתנו ואיכסן לנו את השתיה במקררים שלהם, ואפילו קיבל בשבילנו את המשלוח השני של ההשלמות.
יאמר לזכותם של האמריקאים שהם יודעים לשתות. ויאמר לזכותם גם שהם יודעים לעשות הצגות: הם התנהגו כמו שיכורים עוד לפני ששתו לגימה אחת מהטיפה המרה. העושר הזה של האלכוהול הוביל ללילה הכי הזוי שחוויותי בחיי. דמיינו מה שיש בסרטי הקולג' ותכפילו פי 10.
כמה שזה נראה כאילו הם עושים כיף והחיים שלהם הרבה יותר טובים ופשוטים, לא הייתי מתחלף איתם בשום הון שבעולם. אנשים כאן לא מעריכים מספיק איזה ארץ מדהימה יש לנו.
ברוך שלא עשני אמריקאי.
"ישראל היא כמו צ'יפס. אי אפשר לאכול רק אחד"
הציטוט הזה נאמר בבית תפילה רפורמי על יד אחד ממעבירי הטקס, והיה חלק משטיפת מוח לא מובנת.
המדריך אמר לנו לפני שהגענו שאנחנו הולכים להשתתף בטקס רפורמי של קבלת שבת. ממש לא הייתי מוכן למה שהגיע אח"כ.
הוכרחנו לשירי שירי הלל ולשמוע סיפורים על רוג'ר ווטרס וצ'יפסים. לא יודע להגדיר את זה בדיוק, אבל מה שהלך שם היה מזעזע ועל זה כולם הסכימו. זו אחת החוויות הפחות הנעימות שעברתי כאן עד עכשיו.
יומיים שלמים בתגלית נגמרו, ואנחנו מסיימים את פרק המדבר.
קיבוץ גבולות, מכתש רמון, שדה בוקר, עבדת, מצדה, ים המלח, עין גדי וממשית. אלו היו יומיים דחוסים שסך שעות השינה בהם היו נמוך מאוד. אז מי בעצם הנפשות מאחורי התגלית שלנו? יש 40 אמריקאים ואמריקאיות, רובם מאיזור לוס אנג'לס פלוס שמונה ישראלים.
ביומיים האלו למדתי "להכיר" את כולם (אני זוכר את השמות שלהם). פה בממשית אנחנו ישנים במאהל בדואי ביחד עם עוד 6 קבוצות תגלית, ואפשר להגיד בפה מלא שנדפקנו. הבנות בקבוצות אחרות יפות פי 100. אפילו שהציטוט אומר ש"הדשא של השכן ירוק יותר", במקרה שלנו זה שדה חרוך אל מול הגנים הבאהיים.
אלו פוסטים מהארכיון של הבלוג ”בןקלינגר.קום“ מחודש יוני, 2006.
לא נפלו לי כל המנטוס.