הנה חמש ההמלצות שלי לBlogDay:

מגה טורבו - הבלוג הכי טוב שלא פועל על וורדפרס. אהוד רוזנברג כותב בצורה יוצאת מן הכלל ואני מת על התיאורים שלו.

ברווז - אלעד תייר הוא מעצב מוכשר. אם אתם לא חוסמים פרסומות בטוח יצא לכם לראות כמה מהיצירות שלו.

אהמ.נו - דוגמא לכך שהשלם גדול מסכום חלקיו.

סאבסטנס - אני לא מבין את חצי מהדברים שמשה קרון כותב עליהם, ודווקא בגלל זה מעניין לי.

מדיקורן - רק כי אני רוצה לקדם את האתר הזה בגוגל. סתם, אפשר ללמוד הרבה על ורידים ברגליים, זה אפילו טוב יותר מויקיפדיה.

הערה: דפדוף בכל הבלוגים מעלה תהייה בנוגע לעיצוב. כל הבלוגים אחידים עם קובריק בתור ערכת הנושא. שבוע הבא אני אטפל בזה.

ככה השיחה התחילה. בלי שלום אפילו..

22:53:46 donadoni_levy@hotmail.com: i am not gay!!

22:53:52 ben_klinger@hotmail.com: מי אמר שאתה כן?
22:54:01 ben_klinger@hotmail.com: אני לא מאמין. שכבת עם גבר.

22:54:04 donadoni_levy@hotmail.com: jjjjj
22:54:06 donadoni_levy@hotmail.com: hhhh
22:54:12 donadoni_levy@hotmail.com: dont tell anyone

22:54:19 ben_klinger@hotmail.com: אחי, סודך שמור איתי
22:54:26 ben_klinger@hotmail.com: אפשר אבל לשים את זה בתור ציטוט?
22:54:32 ben_klinger@hotmail.com: "אני לא הומו!" אסף לוי

22:54:45 donadoni_levy@hotmail.com: hhh

22:54:47 ben_klinger@hotmail.com: מי בר המזל?
22:54:52 ben_klinger@hotmail.com: חוזליטו?

22:54:53 donadoni_levy@hotmail.com: you are really desperate with sentences ah?
22:55:02 donadoni_levy@hotmail.com: alejandro

22:55:03 ben_klinger@hotmail.com: יש מעל 100 משפטים. הם אדירים..
22:55:11 ben_klinger@hotmail.com: אלחנדרו…. תן לי לנחש -
22:55:15 ben_klinger@hotmail.com: אתה היית אקטיבי.

הספקתי לצלם שלוש דקות לפני שהטיול נגמר. זה אמנם לא השאיר הרבה חומר לעבוד איתו, אבל יצא משהו שעדיף מכלום.

ישנתי כמו תינוק וקמתי לקראת הצהריים. מה שהסתבר לי שהאכסניה שייכת לכת שמאמינה בישוע, בתנ"ך ובברית החדשה. הם קוראים לבחור ישוע ולא ישו, כי הם מאמינים שישו זה שם גנאי (ראשי תיבות של ימח שמו וזכרו). אם יזדמן לכם לבוא לשם בשעה אחת עשרה בבוקר, תוכלו לשמוע אותם שרים שירי הלל וקוראים את הפרק היומי. אני התחמקתי מכל הטקס הזה באלגנטיות והלכתי לאכול שוב עם עינת, הפעם ארוחת צהריים. אכלנו באיזה בית קפה בטיילת שנותן 50 אחוז הנחה לתושבי אילת (אם אתם לא תספרו, גם אני לא אספר). נפרדתי מעינת לשלום ועליתי על האוטובוס. כאן התוודתי לשני סיפורים קורעי לב, של שתי בחורות בשם טלי שישבו בספסל מאחורי (הן לא הכירו אחת את השניה קודם לכן). טלי, 24 מנתניה, עד לפני חודש היה לה חבר במשך שבע שנים. הוא נפרד ממנה והיום הוא מתחתן עם מישהי אחרת.
טלי, 21 מכפר-סבא, גרה עד לפני שלוש שנים באלקנה וחזרה בשאלה. היתה כבר מאורסת למישהו בשנה שעברה, אבל הדברים קצת השתבשו. היא יצאה למועדון עם חברות והשתכרה. התקשרה לחבר שיבוא לאסוף אותה והחבר תפס אותה מתנשקת עם מישהו. עכשיו היא מתנחמת בזרועתיו של אחר.

אם לסכם את כל החוויה הזו של היומיים האחרונים: אני עקשן, אדיוט ומאזין יותר מדי לשיחות באוטובוס (ככה זה שלא לוקחים אייפוד).

אירגנתי את התיק וישבתי בחוץ לחכות לג'ון. בינתיים שתיתי תה ואכלתי פתי-בר עם שוקולד. ג'ון הגיע ואמר שהמסלול קשה מאוד, במיוחד בחום הזה. הוא הציע לשים לי 8 בקבוקי מים בסוף המסלול (וגם בסוף המסלול שיום לאחר מכן), ואני לא סירבתי. הודתי לו ויצאתי לדרכי.

לקחתי מונית למסוף הגבול עם טאבה ונעמדתי מול השלט שמצהיר שכאן מתחיל שביל ישראל. ההתחלה היא עליה לא ממש מתונה של 500 מטר, להרים המשקיפים על אילת. בסיום העליה הזו הזדמנה לי עוד עליה קטנה, ועוד אחת לאחריה. טיפסתי על שלושה הרים שונים, שכל אחד מהם בגובה 700 מטר. שעה אחרי שהתחלתי את הטיפול פגשתי שלושה נערים לפני גיוס על פסגת הר צפחות. הם משעלבים, יישוב ליד מודיעין, והם עושים את המסלול כחלק מהתערבות עם חבר שלהם. הוא התחיל לפני חודש את שביל ישראל והספיק אחרי יומיים בגלל החום. הוא התערב איתם על 500 שקל שהם לא מסוגלים לעשות את היומיים האלו. הבחור צדק, כי השלושה ירדו מההר כבר אחרי שעתיים. אני המשכתי בדרכי ואחרי בערך חמישה קילומטר הגעתי למעלה גשרון (מלמעלה). ירדתי אותו עד הנחל ושם פגשתי בעוד חבורת בנות שמטיילת סתם להנאתן. השעה כבר היתה 11 בבוקר והחום התחיל להשפיע. היה מאוד קשה למצוא צל, ומכשמצאתי פרסתי לי את המזרון והתיישבתי למנוחת צהריים. עשיתי ספירת מלאי וגיליתי שנותרתי רק עם ליטר מים - ואני בחצי הדרך. לא יכלתי להתקשר לאף אחד כי הייתי בתוך וואדי ולא היתה קליטה. נחתי במשך שעתיים, לא יודע אם זו היתה שינה או הזיה, כי ממש לא הרגשתי טוב. לא אכלתי כלום כי ראיתי שאין לי מים. תכננתי להמשיך עוד חמישה קילומטר בתוך הנחל, כאשר כל מחשבותי נשואות אל המים שג'ון הטמין לי בסוף המסלול. בשעה שתיים וחצי נגמרו לי המים סופית והייתי עוד לפני העליה הרצינית.
במשך השעתיים הבאות היתה לי רוטינה של הליכה של חמישים מטר ועצירה למנוחה. הפה שלי היה כל כך יבש ופינטזתי על כוס מים צוננים מלווה באבטיח. כשאתה מיובש כל מה שאתה חושב עליו זה המים וזה משפיע על כל הגוף. בשארית כוחותיי, באמת, הגעתי למעלה נחל גשרון, קילומטר וחצי לפני סוף המסלול. לא יכלתי להמשיך והתקשרתי לג'ון שיבוא לחלץ אותי. מצאתי פינה עם צל וחיכיתי. התקשרתי גם לעינת, שאולי תענה לי ותסביר למה היא סיננה יום קודם. הצלחתי לתפוס גם אותה והיא אמרה שהיא היתה בהלוויה במרכז ולא באילת, והטלפון לא היה איתה - נו, זה סיבה טובה.
חיכיתי ארבעים דקות ולבסוף הגיעה ג'ודי עם תומאס, מתנדב באכסניה שלהם מהולנד. הם הביאו איתם ארבעה בקבוקי מים, שאת כולם שתיתי בתוך פחות מרבע שעה. תומאס סחב לי את התיק והלכנו לכיוון האוטו, שם חיכה לנו ג'ון.
הגענו לאכסניה, שתיתי עוד מים בכמויות, התקלחתי והלכתי לארוחת ערב אצל עינת - כדי לשכוח קצת מהיום המעפן שהיה לי.

יצאתי ביום ראשון בצהריים באוטובוס לכיוון אילת. זו חוויה מעניינת לסוע לאילת באוטובוס, במיוחד אם אתה לא עייף - יוצא לך לשמוע שיחות של אנשים אחרים. מלפני ישב זוג זקנים שגרים באילת, שכנראה נשואים כבר הרבה זמן אבל מדברים אחד לשני כאילו הם הכירו אתמול. הם מפחדים להגיד את האמת ומסכימים כמעט על כל דבר. (אני מצטער שהפוסט הזה גולש לנושאים לא מעניינים, אבל אני חייב לשחרר). זוג הזקנים, לגבר קוראים אהרון, התארחו אצל קרובי משפחה במרכז. לא הצלחתי להבין אם הם נהנו שם או לא. בתחילה אמרו שפינקו אותם כמו מלכים עם מלא סלטים וחדר מאוד נחמד - ושהיה כיף לראות את המשפחה, וחצי שעה לאחר מכן ריכלו עליהם שהם אוכלים יותר מדי ואף פעם לא מספיק להם כלום. חוצמזה שאהרון לא ממש טוב בתשבצים - חצי שעה הוא ישב ולא הצליח לפתור הגדרות נורא פשוטות.

מאחוריי ישבה סימה, 38, עם הבת הקטנה שלה. סימה עובדת כקופאית באשקלון והבן שלה עבד איתה שם בקיץ, הוא בן 15. שבוע שעבר העיפו אותו מהעבודה כי הוא לא לבש את החולצה של ה"סופרסנטר". סימה מאוד כעסה עליו. היא דיברה במשך שעתיים וחצי (!!!) בטלפון עם חברה שלה רויטל וסיפרה לה על הרצח שהיה באשקלון - ושהיא מכירה גם את הרוצח וגם את הנרצח, שהיא היתה בשבעה, שהיא קנתה מגבות אצל הרוצח, שהרוצח חורר אותו עם חרב, שאבא של הנרצח אמר שאפילו אי אפשר לתרום את האיברים שלו עכשיו כי לא נשאר כלום. מה שעכשיו הצלחתי להעביר לכם בשלוש שורות בערך לקח לסימה שעתיים וחצי.

בכל עצירה של האוטובוס התקשרתי לעינת, ידידה שלי מתגלית, שהייתי אמור לישון אצלה. עינת לא ענתה וגם לא השיבה לSMS שלי, והייתי צריך למצוא מקום חלופי לישון בו באילת. נזכרתי בג'ון וג'ודי שפגשתי שנה שעברה למרגלות הר מירון - ושהם אמרו לי שיש להם אכסניה באילת. הרמתי טלפון לדני והוא הכווין אותי לאכסניה.
המרחק לא היה גדול, אולי קילומטר, אבל היה ממש חם. והשעה היתה אחת-עשרה בלילה. חשבתי על מה מצפה לי למחרת בבוקר.
כשהגעתי לאכנסיה קיבלתי חדר לבדי ב-50 שקל והתמקמתי. העובדת בקבלה אמרה לי שג'ון יהיה בבוקר ושכדאי לי לדבר איתו. עצמתי את העיניים וכשפתחתי אותם, במה שנראה לי כמו דקה אחר-כך, השעה היתה כבר שש בבוקר.

תעשו טובה, תצילו אותו.

בדיקת דם שעשיתי השבוע גילתה כי חסר לי ויטמין B12, שנמצא בעיקר בבשר ובביצים. מכיוון שאני לא אתחיל לטחון עכשיו ביצים כמו מטורף, חזרתי לאכול בשר לפני שלושה ימים.
דבר נוסף שהביא להחלטה היא העובדה שביום ראשון אני יוצא לשביל ישראל, ואני צריך להתחזק קצת.

התחלתי גם לקחת טבליות ויטמינים "צנטרום", שאבא של דני סיפק לי בחינם.

שבוע וחצי. זה הזמן שלקח לי למצוא דירה, מרגע החיפוש בהומלס ועד שחתמתי על חוזה.

אמנם יצא לי לראות רק שלוש דירות, שזה מבחר ממש לא גדול, אבל אני חושב שהבחירה שעשיתי היא נכונה. הדירה שחתמתי בה ממוקמת ברחוב רחל, שזה הרחוב של המכון הטכנולוגי, וההליכה עד הביצפר לוקחת 34 שניות (הלוך. בחזור צריך לעלות ארבע קומות ברגל).

הדירה יחסית גדולה, אבל החדר שלי קטן. בחדר רק המיטה שלי ואולי שולחן פצפון ללפטופ. צמוד לחדר שלי יש חדר עבודה, ששם אני אלמד.
תאריך הכניסה הוא הראשון לספטמבר, אבל אני אכנס רק בסוף ספטמבר / תחילת אוקטובר - אני אהיה עוד בשביל ישראל.

השותפים שלי בדירה הם קרן ולירן. קרן לומדת עיצוב פנים, סיימה שנה ראשונה, ולירן שסיים שנה שניה בהנדסה. החדרים של שניהם נמצאים בקומה השניה בדירה.
בעל הבית עושה רושם של בחור חביב, בשם אלי כהן. שוטר בגימלאות. כמובן שכולם עושים רושם של בחורים חביבים שהם רוצים לחתום איתך על חוזה - אבל אני לא צופה יותר מדי בעיות איתו.

יש תחרות ב"השיר שלנו". צריכים לצלם קליפ קצר של עד דקה שבו אמורים להסביר למה מגיע לנו להופיע בפרק ו… מופיעים בפרק.

איך כל זה מתקשר אלינו? קמחי רוצה לפגוש את אניה בוקשטיין ואנחנו מנסים להגשים לו את החלום.
לקחנו את המצלמה החדשה שלי לסיבוב והנה מה שיצא. נשמח לקבל תגובות.