איך זה שאני לא מהסס אפילו לשניה לגנוב קלקר מאתרי בניה לטובת ערוגות בדירה בחולון?

אפקטים, בלאגנים - יש וידאו (8:43 דקות).

הטקסט היבש - ליאור חזר מדרום אמריקה ביום שלישי והיה צריך מקום להתחבא מההורים שלו עד ארוחת החג אתמול. חשבנו: "איזה רעיון מעולה זה יהיה לנסוע לכנרת!".
אז ארזנו את חפצינו - אני, ליאור, מיכאל ורן (שהביא את הסיטרואן סאקסו שלו) ונסענו צפונה. הבאנו מצרכי אוכל בסיסיים בלבד מהבית שלי, כי אנחנו קמצנים ולא רצינו לבזבז כסף על קניות בסופר.

(more…)

אתם במסעדה. אין לכם הרבה כסף לבזבז והמנות קצת יקרות. מה עושים? מוותרים על השתיה.
הנה טיפ מעולה של אמיר שמחי, שיוציא אתכם עוד איכשהו בסדר.

מלצרית: "מה תרצו להזמין?"
אמיר: "אני רוצה המבורגר ו… יש לכם "עין-גדי"?"
מלצרית: "לא.. רק "נביעות"."
אמיר: "אה.. אז אני רוצה מים מהברז."
קמחי: "אמיר, המלצרית עושה לך עיניים. אני רציני."

מעולם לא הבנתי את המנהג האמריקאי של קריאה לילד בשמו של אביו, בתוספת ג'וניור.
ובטח ובטח שאני לא מבין את ההכפלה לכשנולד הנכד והוספת התואר "השלישי" לשמו.
השבוע ביקר בארץ מרטין לותר קינג השלישי, בנו של מרטין לותר קינג הבן - נושא נאום "יש לי חלום". הבן דומה רק קצת לאביו, פלוס 50 קילו, וממש אינו כריזמטי כמוהו. אפריז ואומר שהדימיון היחיד בינהם הוא שמם.

אז מה גרם לחבורה של מכובדים ושועי-עולם להתאסף ביום חמישי אחה"צ לקבלת פנים לכבוד הבן? רק השם יודע.

קבלת הפנים היתה בחווה של ההורים שלי בנגב, ובאופן מפתיע לא היו הרבה אנשים. מרביתם היו כושים עבריים - שאפשר להגיד שהם עשו את האירוע - היו אחראים על הקייטרינג הטבעוני, על המוזיקה (הם מכירים שני שירים - "I Believe I Could Fly" ו"יום אחד אולי אפרוש כנפיים") ועל סיתות האבנים של הגשר. הם גם אלו שהביאו את מר קינג לארץ. הוא הגיע באיחור אופנתי קל של שעה ונשא נאום קצרצר. אחרי הנאום שתלנו כמה עצים לכבודו וכבוד ראש השנה.
אני מרחם עליו - נכפה עליו להסתובב בכל העולם, כשהוא נושא על כתפיו את תהילתו של אביו. לא היתה לו ברירה אחרת, הוא תמיד יהיה "הבן של".

בתקופת בית-ספר, האחד בספטמבר, במקרה שלא היו שביתות, היה תמיד מבשר על חידושים: מורה חדשה, מערכת שעות חדשה, אולי תלמידים חדשים, וכמובן - החגים ההולכים וקרבים אחרי הוואקום שנוצר בקיץ. היה ריח של הפתעה באוויר.

(cc) yaxchibonam

והנה מגיעה לה שנה חדשה, נגמר הקיץ, ואני לא מרגיש כלום. הריח היחיד שיש באוויר זה של הזקן באוטובוס.
בכלל, כל החודש האחרון אני בהרגשה מוזרה שכזו. בגלל המעבר לדירה כמעט ולא יצאתי מהבית ואני כבר משווע לתחילת הלימודים או לתחילת משהו בכלל.

גלשתי באתר מימה ומשולש הפוך קטן צד לי את העין.
בלחיצה עליו נפתחת שאלה, הראשונה מבין שלוש, שעוסקת במוזיקה ישראלית.
את התשובה לקח לי למצוא שלוש דקות, לשאלה השניה זה היה קצת יותר קשה - רבע שעה, והשלישית שיגעה אותי כל הלילה. היום בבוקר, בעזרה משותפת של אח שלי הגדול ורעות, התשובה התגלתה.
אפשר למצוא את כל מה שרוצים ברשת, רק צריך לדעת לחפש.

הידיעה שאני יודע את התשובה הספיקה לי - לא צריך טיסה לארה"ב עם שני חברים או כרטיסים לסינמה סיטי.

כנראה שהצלחתי להרגיז את השותפים.

אני צפוי לקבל טלפון מקרן בקרוב לגבי "כל השינויים" שאני רוצה לעשות. בינתיים האינטראקציה היחידה שלי היא עם לירן, שגר בדירה - קרן בחופשת קיץ בהוד-השרון אצל ההורים שלה ומנהלת את העניינים מרחוק.
הדירה כרגע במצב על הפנים. הרהיטים מוזנחים, הכל מלא אבק וממש אין הרגשה של בית. אם יורשה לי להגזים לרגע, אני ממש לא מבין אותם. הם גרים בבית הזה לפחות שנה, ויש סדינים על הספות. פאק, יש אפילו צבע שגלש לפנאלים - בכל מקום! כאילו ממש לא אכפת להם מכלום.

והנה אני מגיע, עם כל האנרגיה של דירה חדשה ו"יאללה שיפוצים", והורס להם את האדישות ושאננות שהם חיו בה בשנה האחרונה. אז אני מבין אותם אם הם נלחצים שאני רוצה לשנות דברים, אבל זה לא אומר שאני מסכים. אנחנו בשני צדדים של משיכה בחבל, וכרגע הם עדיין מובילים - אבל אני טרם אמרתי את המילה האחרונה. כבר היום לירן התחיל להתרכך קצת כלפי הגישה שלי. הוא התקשר אלי אחרי שעזבתי ואמר שהסידור החדש בסלון מעולה והוא מת על התמונה של הסימפסונז.

אתמול והיום דור ואבא עזרו לי להעביר את כל הרהיטים ושאר הדברים שלי - זה לקח שלוש נאגלות.
פעמיים עם דור: מכונת כביסה, שתי ספות, לאב-שק, טלויזיה, שולחן והבגדים.
פעם אחת עם אבא: ביקור באייס, מיטת מים (כולל הרכבה) ותאורה בחדר.