אחרי שהלכתי וחיבקתי עץ, הגיע השלב הבא – להקשיב לענף בחושך.
ניגשתי אל המשימה הזו עם הרבה חששות, אבל גם עם בטחון שאהיה נאמן לדברים שאני מאמין בהם ולא אנסה לחרטט ולהמציא שטויות. זה היה קשה: איך אפשר להיות רציונלי כשצריך להבין ענף? אתמול בלילה (חשבתי ש)סיימתי את התרגיל והראתי אותו לשותפה שלי – את הסרטון היא אהבה, אבל את הציורים שעשיתי שמביעים את הרעש לא. שמעתי כל מה שהיה לה להגיד וציירתי עוד שני ציורים שונים, שאת אחד מהם תכננתי להציג בכיתה. בבוקר לפני השיעור חשבתי על זה קצת יותר והחלטתי לחזור לציור "מקורי" שלי (לינק לסרטון / לינק לתמונות).

ההצגה בכיתה עברה בסדר – הייתי הראשון להציג ולאחר מכן ישבתי במשך שלוש וחצי שעות ושמעתי הצגות וביקורות של אנשים אחרים.

להמשך הפוסט »

"נכון. פה יש לי את הפוסטר של הכוסית ההיא..
12457

אלעד תייר הוא בחור מוכשר – מקום תשיעי במצעד המנויים ב"במה חדשה". ועם התהילה מגיעות המעריצות. וכאן מתחיל כל הבלאגן.

להמשך הפוסט »

יום רביעי הוא היום החופשי שלי. ניצלתי אותו כדי לחבק עץ – יצאתי מהבית לדרום תל-אביב ועצרתי בדרך במכון הטכנולוגי כדי לברר משהו לגבי הדפסה. פתאום הטלפון צילצל וטכנאי המזגנים הודיע לי שהוא בדרך. עזבתי הכל וחזרתי הביתה.
הראתי לו איפה המזגן ואחרי שהוא עזב (בלי לתקן: טוטל-לוס) תכננתי גם אני לצאת כבר. רציתי להספיק כי מחשיך מוקדם. ואז התחלתי לחפש את החצובה שלי. אני זוכר שלקחתי אותה איתי למכון וגם חזרתי איתה. אבל היא לא היתה בבית. הפכתי את הבית ולא מצאתי. התקשרתי לטכנאי המזגנים לברר אולי הוא לקח אותה – אבל הוא אמר שלא.
כבר בנקודה הזו עלה לי הסעיף. התחלתי לתרגל בראש את ה"אני לא מאמין. רק עברתי לפה וכבר גונבים אותי. האנשים פה חלאות". ואז חיפשתי מישהו אחר להאשים. כי לי ולטכנאי היה איזה חיבור – סיפרתי לו על חוויות מהלימודים ועזרתי לו עם המזגן. עלתה במוחי האפשרות שאולי בזמן שפתחתי את הדלת השארתי את החצובה בחוץ והשכנה היא זו שגנבה. דפקתי על דלתה והיא אמרה לי שהיא לא יצאה כל היום מהבית. ושוב אותם המחשבות – "יופי, נדפקתי עם שכנים גנבים שקרנים".
כבר התחיל להיות מאוחר והחלטתי לשים את כל העניין מאחוריי וללכת לצלם. כשיצאתי מהבית התחזקו אצלי המחשבות ששכחתי את החצובה במכון בשניה שהטלפון צילצל. עברתי ואכן היא היתה שם.

הגנבים האלו מתחוכמים. גם השכנה וגם הטכנאי ראו שעליתי עליהם והחזירו את האבידה למקום הבא שבו אני אחפש. מעכשיו צריך לשים לב יותר לדברים שלי.

לימודי עיצוב שונים מכל מה שאני רגיל אליו עד עכשיו. 12 שנה למדתי לצייר רק ריבועים ופתאום נותנים לי לקשקש מה שאני רוצה. היום היה לי ארבע שעות של שיעור "יסודות העיצוב" – זה קורס הליבה של הסמסטר הזה. שמונה שעות שבועויות של כל תלמידי העיצוב כדי לפתוח את הראש ולא להתמקד רק בעיצוב תעשייתי. עשינו מדיטציה, ערכנו היכרות ודיברנו על יערות. מה שכן, אחרי שלושה שיעורים אפשר לומר בביטחון שמרצים-מעצבים רבו עם הסַפָר.

הכניסו מספר קופים לכלוב עם בננה מחושמלת. מתוך סקרנות (וכנראה גם מרעב), אחד הקופים ניסה לקחת את הבננה והתחשמל. אחרי חצי שעה בערך הכניסו קוף נוסף והוציאו את אחד המקוריים. הקוף הנוסף ניסה אף הוא לאכול את הבננה, אבל הקופים האחרים מנעו זאת ממנו בצעקות ושריטות. חצי שעה אח"כ חזרו על תהליך ההוצאה/הכנסה בשנית ואז בשלישית ואז עד אשר לא נשארו קופים "מקוריים" בכלוב.
ה"לא מקוריים" עדיין מנעו מהחבריהם הקופים לקחת את הבננה מבלי שידעו למה הם עושים זאת.

אז מה המשימה שלנו להשבוע? ובכן, לשיעור "רישום וציור" אנחנו צריכים להשקות עציץ שקיבלנו ובשבוע הבא אנחנו נצייר אותו, ולשיעור "יסודות העיצוב" אנחנו צריכים לחבק עץ ולכתוב על החוויה שיר קצר או להציג את זה בדו/תלת-מימד.

ויש גם סופסוף תמונות של המרפסת שלי.