פעמיים בשבוע אנחנו אמורים להציג תוצר כלשהו בשיעור "יסודות העיצוב". כל שני וחמישי צריכים להמציא את עצמנו מחדש ולהראות עבודה שתכליתה שאיש לא ראה אותה מעולם.
המרצים חושבים שאנחנו רובוטים. הם נותנים מטלה, לרוב מתוארת במשפט מעורפל, ומצפים מאיתנו לפרש אותנו כראות עיננו. הבעיה שלא ניתן לשלוף רעיון לפי פקודה, ופעם אחרונה שבדקתי אין הרבה רובוטים יצירתיים.

הזמן נוסע, כי זמן הוא זמן, ואין הפסקות.

השבוע התחרפנתי לגמרי. קיבלנו משימה של "חקירה תלת מימדית של פרח, ריח וזיכרון". אלוהים יודע מה זה אומר ואיך בכלל ניגשים להתמודד עם זה. כל הסופ"ש רק חשבתי. לא חשבתי על העבודה אלא חשבתי על מה מצפים מאיתנו. מה מצפים מסדרי העדיפויות שלנו. האם אנחנו צריכים להקדיש 80 אחוז מהזמן לעבודות האלו? אולי 90? וכל זאת בלי לשכוח שיש לנו עוד שישה קורסים אחרים.

"הכסף וגילה הלכו", הוא אמר, "אבל איפה הזמן שהלך? איפה הזמן שהולך?"

קשה לתאר את אמוציות שעוברות בשישים וקצת הדקות במירוץ. זה מתחיל עם התרגשות, ממשיך במונוטוניות ובערך בקילומטר הרביעי זה עובר לכאבים. ואז מגיע הייאוש של אמצע המירוץ - הסוף נראה רחוק מתמיד ואתה עוד לא בחצי הדרך. זה החלק שאני הכי אוהב, למרות שהמוח משגע אותי ופוקד על הרגליים להפסיק לזוז, אתה לא חושב על כלום ופשוט ממשיך. משנן שטויות בראש (ביפ, בופ, ביפ, ביפ, בופ) ומתמקד בצעדים של הרצים מלפניך.

(more…)

כפי שכבר הבנתם - אין באמת משמעות למשימות בשיעורי העיצוב. התחלנו בעץ, עברנו לענף, עכשיו עלה והמשימה הבאה היא פרח. במשימה הזו נעזרתי רבות באבא של דני - הדפסתי למעלה מ200 צילומי אולטרא-סאונד שונים של עלה ותליתי על הקיר. כמה שזה נשמע הזוי, זה מרשים.

היו גם עבודות אחרות שאני מאוד אהבתי, ובכלל השיעור היום היה מהנה. החסרון היחיד היה שהמרצה החליט להאריך את זמן המדיטציה מחמש דקות לעשר וזה כבר יותר מדי בשבילי.

יש גם תמונות משיעור פיסול.

יש מילים שאף יום לא שלם בלי שנאמרו לפחות פעם אחת. אמורפי היא מילה כזו. חייבים להשחיל אותה כי המורים פשוט מתים עליה.

כדי לא לשבור את המסורת בניתי צורה אמורפית לשיעור רישום וציור, שאמורה לייצג את הפרח מהשיעור הקודם.

חיידק הריצה תקף אותי. כבר שלושה שבועות שאני רץ כמעט כל יום שלושה קילומטרים. היום היה צריך לפרוע את החוב ולהראות שאני אכן בכושר ב"מירוץ אייל" (מי זה אייל?).

קמתי בבוקר חדור מוטיבציה ויצאתי לכיוון האצטדיון. מתברר שבגלל השיפוצים ברמה"ש, תוואי המסלול שונה וצריך לרוץ על הגשר שמחבר את רמה"ש עם מרכז הטניס. זה ביאוס די רציני - שהצטרף לביאוס מהעליות והירידות הרבות במסלול ומהבוץ.
אבל.. מי אני שאקטר? עם תוצאה של 30:38 אין לי בכלל מה לדבר.

לפני כמעט שנתיים פתחתי את הבלוג. לא ידעתי ממש תכנות ולא ידעתי בדיוק איך אני רוצה שהוא יראה - אז פניתי לפתרון שנראה נוח בזמנו - בלוגר. זו היתה פלטפורמת בלוגים שלא דרשה ממני יותר מדי ונתנה לי המון. בערך באותה התקופה התפתחה ברשת תנועה חדשה של בלוגרים שהקימו לעצמם פלטפורמות. המפורסמת והגדולה מכולן היא וורדפרס, שגם אני משתמש בה. אפשר לקנפג אותה ולהתעלל בה כמה שרוצים, אבל היא קצת תובענית.
השבוע עלה לרשת אתר חדש, שמציע לכל אחד ואחת מכם לפתוח בלוג וורדפרס בעברית ובחינם. כל מה שצריכים זו כתובת אימייל. אז אם יש לכם מה להגיד - תגידו אותו בבלוגלי ותעדכנו אותי כדי שגם אני אקרא.

חולון זה כמו חו"ל. זה נורא מזכיר לי את הטיול במזרח - שאני כותב פוסטים כל כמה ימים על האירועים שקרו, אבל להיפגש עם החברים והמשפחה לא יוצא לי. אני מרגיש כאילו אלו לא החיים האמיתיים ומקווה שהמצב הזה לא יימשך ארבע שנים, כי למרות שאני מאוד נהנה בלימודים, חסר לי קצת מרמה"ש.

אתמול הכריזו על המנצחים במרתון, ולמרבה ההפתעה זכינו. אמנם אנחנו לא הקבוצה היחידה שניצחה מתוך שמונים הקבוצות שהשתתפו, אבל היינו אחת מעשר הקבוצות הטובות ביותר (לא היה דירוג). ולא לשכוח שעשינו זאת עם שי גולדשטיין. לא שהוא מקור כל-הרשע אבל זה בלתי-נסבל לעבוד איתו.
הצגנו בחדר מסוים (תמונות), וחבר השופטים נכנס. הם התרשמו מהמיצג וסיכמנו בינינו מבעוד-מועד שרק אם יהיו להם שאלות אנחנו נדבר. השופטים סיימו להתרשם מהמיצג ורצו לעבור הלאה לעבודה הבאה, אבל שי פתח את הפה והתחיל לספר להם על כל התהליך. זה היה יותר מדי בשבילנו ויצאנו מהחדר כאות מחאה.

רצה הקדוש-ברוך-הוא והגשת העבודה בנושא "כיסוי" במסגרת מרתון העיצוב שלנו נדחתה מהיום ליום שני. סיבת הדחיה היא הלווית אשתו של הדיקאן לשעבר של בית הספר לעיצוב (הגדרה סופר-ארוכה).
הייתי מרוצה מקבוצתי למרתון לשלוש דקות בדיוק. ואז הצטרף שי גולדשטיין. לאף אחד לא היה נעים להגיד לו לא, והוא פשוט התיישב איתנו. מאז אותו יום, חיי הם סיוט. הבחור פשוט לא קולט. הוא חופר וחופר ומנסה לשכנע אותנו להקשיב לרעיונות הדביליים שלו. אפילו יש מצב שהוא קורא את השורות האלו כי נתתי לו כרטיס ביקור שלי, אבל לא ממש אכפת לי.

היום היה הקש ששבר את גב הגמל. הגענו לישורת האחרונה וכבר סיכמנו סופית את מרבית הדברים, ופתאום הוא נזכר שלא התייעצנו איתו על הכל והוא רוצה לשנות את הקונספט. אנחנו ארבעה והוא בשלו. לא עזרו הניסיונות שלנו שנעשה הצבעה דמוקרטית - הוא אטום.
הוא טען שצריך לפתור את הויכוח על ידי משא ומתן, ונדמה שכל מה שהוא רצה היה רק להתיש אותנו. כאילו הוא נהנה מהמצב.

מכירים את זה שלא סובלים מישהו ומחפשים דברים מעצבנים אצלו? רק כדי שאחר-כך נוכל "להאשים" אותו בהם? אז לשי גולדשטיין הזה יש מנעד, עולה-יורד, כמו קרוסלה! ולפעמים הוא ממציא מילים! כלומר, הוא עושה הטייה לא נכונה של שורשים מסויימים, אבל זה עדיין מחרפן!

למען הסר ספק, אנחנו ננצח. אולי במרתון לא, אבל את שי כן. עדיין לא פגשתי מישהו יותר עקשן ממני.

חזרתי מהמפגש הראשון עם הילד שאני חונך בפרויקט פר"ח. קוראים לו יעקב, הוא בכיתה ז' והוא עיוור. בעין אחת עיוורון מלא ובשניה הוא רואה 60%. ילד מצחיק וחמוד שאוהב לעשות שטויות. לימדתי אותו לשחק שולה המוקשים ואפילו זו היתה משימה קשה, כי הוא מצמיד את הראש שלו למסך עד מרחק של שני סנטימטר, ככה שאני לא רואה מה שהוא עושה.
מעכשיו נפגש פעמיים בשבוע לשעתיים כל פעם (לדברים אחרים ולא רק לשולה המוקשים).

שוב שיעור ציור ורישום. שוב פרחים. אבל הפעם - קוביזם אנליטי. ציור של הפרח משלוש זויות שונות, אחד על השני. השיעורים האלו בסך-הכל נחמדים, כי גם מי שלא יודע לצייר כמוני יכול לקשקש והמורה תאהב את זה.

לשבת בחושך על הרצפה.
לשפוך כמות לא מבוטלת של צבעי שחור ולבן.
לקשקש עם יד שמאל.
ללכלך את כל מה שמסביבך.

זה מה שעושים בשיעור "יסודות העיצוב" (וזה כיף, שלא תבינו אותי לא נכון).

(more…)