כאילו לא הספיקו לכם כל שאר הסיכומים, הנה גם סיכום השנה הפרטי שלי:

ראיתי את בר רפאלי בתאילנד. קניתי את המחשב. שברתי את רוחו של ילד תאילנדי. אכלתי ג'וקים. התגזענתי בירושלים. קיבלתי ספאם ואחריו איומים. היה לי רע במכינת העיצוב. רצתי 10 קילומטר פעמיים (אחד, שתיים). חילקתי בחינם את כרטיס האשראי של שני מזרחי. עשיתי קורס יזמות. הכנתי סרטון ברכה לאריאל ליומולדת. סיפרתי את יובל. ראיינתי את אהרון טרגן. ראיתי הופעה של סטינג. בניתי ביתן בתערוכה עם דני. יצאתי לתגלית. כתבו עלי בעיתון (פעמיים). עשיתי עץ חברים. כשלתי בשביל ישראל פעם שניה. טיילתי ותיעדתי בכנרת. ריהטתי את הבית. חשדתי בשכנים שלי (בחולון). גרמתי לשכנים שלי (ברמה"ש) לקנות נתב חדש.

התחושה הזו רק הולכת וגוברת, הלחץ הראשוני ירד ועכשיו מתחילים לזלזל. לא רק בעבודות שלך עצמך אלא גם בעבודות של אנשים אחרים.

עברנו את אמצע הסמסטר הראשון ומה שנראה כל-כך מפחיד בהתחלה פתאום מתברר כסתם עוד אירוע. התחושה שיש לי היא שאני מחפף בשיעורים הפחות חשובים כמו פיסול וציור - ומי אני בכלל לזלזל בשיעורים האלו? אני לא פסל ובטח ובטח שלא צייר. זה מתבטא גם כלפי עבודות אחרות. יש כמה אנשים בכיתה שאני מאוד אוהב את הסגנון שלהם וטורח לציין את זה בפניהם ויש אחרים שאני ממש לא מתחבר אליהם ועוקץ מדי פעם - בקיצור, אני חתיכת מתנשא מניאק.

כל ההתנהגות הזו נובעת מהעובדה שהולך לי בסדר בשיעורי "יסודותה", מה שהיה לא צפוי לחלוטין, כי אני חשבתי שעומדות לעבור עלי ארבע שנים של קטילות בלתי פוסקות.

שיגיעו כבר הציונים ויורידו אותי לקרשים.

שיעור שונה מהרגיל היה לנו השבוע ב"יסודותה". עיצוב פנים השתתפו במרתון חנוכה והיינו קבוצה מצומצמת של תריסר סטודנטים וזוג מורים.
בתחילת השיעור יעל ציירה חינה למישהי על היד ואיקו ביקש ממנה להקשיב. יותר נכון, הוא ביקש ממנה להספיק בתואנה שהציורים שלה יוכלו להתקדם רק אם היא תקשיב. כנראה שהבקשה הזו הקפיצה לה משהו כי התנפח לה איזה וריד במצח ושניהם התחילו במשחק טניס שהזכיר את הימים של ביורן בורג וג'ון מקנרו. איקו מגיש ויעל יורה בחזרה עוד לפני שהוא מסיים את המשפט. ככה הלוך-חוזר מספר פעמים, עד שאיקו הבין שלא יוצא מזה דבר ופשוט שתק. יעל נהייתה מתוסכלת עוד יותר כי חשבה שהיחס כלפיה הוא משפיל ולא פייר - "אני לא מצפה מכם להבין מה זו הפרעת קשב, אני חיה עם זה כבר 23 שנה. אי אפשר פשוט להפסיק, ניסיתי להפסיק לקחת את הריטלין וזה לא עוזר." - בשלב מסוים פשוט עזבה את הכיתה.
זה לא הטריד את איקו יותר מדי והתחלנו במדיצטיה. כמה דקות בתוך המדיטציה, הדלת נפתחה בסערה ונשמעו מילמולים. יעל לקחה את התיק שלה ובדרכה החוצה טרקה את הדלת בהפגנתיות.

אני חייב לציין שזו היתה סצינה מעולה, אפילו לא אכפת לי אם זה היה מבוים והיא חיכתה שאנחנו נתחיל במדיטציה. עצם העובדה שחוויתי את זה בעיניים עצומות רק תרם לעוצמה של הדברים.
סיימנו את המדיטציה ואחרי שפקחנו עיניים פשוט לא דיברנו על הנושא. אני בטוח שכל אחד מאיתנו שיחזר את מה שהלך שם: הריטלין, ההתעלמות, טריקת הדלת. חומר לאוסקר.

בקצב הזה, עד סוף השנה תכירו את כל הכיתה שלי.

מתחיל להיות לי קשה לכתוב על הלימודים. וזה לא שיש לי משהו אחר לכתוב עליו במקום.
כל פושטק בכיתה יכול להקיש את צמד המילים "בן קלינגר" בגוגל ולקרוא את כל הדברים הלא-תמיד-מחמיאים שיש לי להגיד. זה מעמיד אותי בסיטואציה לא פשוטה שבה אני צריך לבחור האם להיות מבקר ולא לדפוק חשבון יותר מדי או להיות דיוויד מאנינג ולסלף את האמת (הסובייקטיבית).

(more…)

בחורף תמיד יש בעיות חשמל. הברד, השלג והטורנדו הופכים את עבודתם של עובדי חברת החשמל לקשה ביותר.

לפני שבועיים החשמל הזה בדיוק גרם לנתב בבית של ההורים שלי להישרף. זה קרה באמצע השבוע ואני עוד הייתי בחולון. יהונתן קנה נתב חדש של "אדימקס" ומיקם אותו במרפסת. כדי לסדר אותו, הוא ניגש להגדרות ושינה את ברירת המחדל - שם הנתב הוחלף מ-Default ל-Klinger והסיסמא שונתה אף היא. אחרי כמה דקות הוא הבין שמשהו לא בסדר. יש עוד רשת אלחוטית בשם Default, והעוצמה שלה חזקה מהעוצמה של רשת Klinger. הסתבר שהוא שינה את שם הרשת של השכנים. שתי דקות אחר-כך הבעיה סודרה ואנחנו הרווחנו סיפור.

ביום חמישי שעבר חזרתי הביתה וגיליתי את הנתב החדש. טל סיפר לי על הקוריוז - ואני הייתי חייב לשנות את שם הנתב של השכנים. רמת הפיתוי, עכשיו כשאני יודע את הסיסמא, משתווה לזו העומדת בפניך כשאתה מקבל פלאפון חדש ויש לו את הניילון המגן על המסך. התחברתי לרשת שלהם ושיניתי את שמה ל-Yoni, כשמו של השכן. החזרתי אפילו את הסיסמא ל1234, למקרה שלא יאהבו את השם החדש וירצו לשנות אותו חזרה.

השבוע הופתעתי לגלות שהרשת הזו לא קיימת כבר ויש לשכנים שלנו נתב חדש של 3Com.
מה שכנראה קרה זה שהם ניסו להתחבר לרשת Default ואחרי שראו שהיא לא קיימת, הסיקו שהנתב התקלקל וקנו חדש.

בוראט ועם הארץ
ענת: "מה יהיה בעל-האש?"
בן: "בשר, אלכוהול ונראה בוראט."
ענת: "בוראט? מה זה?"
בן: "זה סרט על החלום האמריקאי ושברו. ילד שחור יתום המאומץ ע"י גבר לבן שמתעלל בו. הוא גדל, מסיים בהצטיינות את לימודיו ב"ייל" ובסוף הסרט הוא נבחר לנשיא ארה"ב השחור הראשון."
(שיחה בשיעור פיסול לפני העל-האש הכיתתי, 12.12.06)

צלצול/ניתוק
"יש פה איזה בחורה שאני מנסה להתחיל איתה. אני אדבר איתך אח"כ, ביי."
(אסף לוי, 11.12.06)

קיטבג
"אתה יודע שאני לקוי ראייה, נכון?"
(ילד לקוי ראייה מבת-ים אחרי שעתיים בתוך המפגש הראשון עם החונך, 10.12.06)
12649
פצצת אנרגיה שחורה
"צלקות?" שאל תומר, "גם לבננות יש צלקות?"
(סיפור קצר לילדים, 13.12.06)

עוצר מילים
אתה רואה את עצמך אומר "זה מעניין" מחוץ לשיעור? חוזר הביתה ואומר לאמא: "אמא, השניצל הזה… זה מעניין".
(רון פלדמן, 14.12.06)

..ולסיום - רגע זן
אם יוותרו בכיסי שתי פרוטות, אקנה לחם ופרח.
בפרוטה אחת אקנה לחם כדי לחיות.
בפרוטה השניה אקנה פרח כדי שיהיה בשביל מה לחיות.

מישהו בחולון מאוד אוהב הלחם-בסיסים:
לקמע של מוזיאון הילדים קוראים ינשול - ינשוף וחתול.
לספריה המרכזית קוראים מדיטק - מדיה ודיסקוטק.
למרכז ההפעלה לילדים קוראים חווידע - חוויה וידע.
אולי גם פארק המים הוא סוג של חיבור - ימית 2000.

ולמרות שהשמות נשמעים מעפן, הפעילות לא איכזבה.

(more…)

בשבוע האחרון השתתפתי בשני אירועים שניתן להגדיר אותם כחזיונות. זה לא מאוד חריג, אבל אף-פעם לא חוויתי את זה בתדירות כזו.

הראשון: ביום רביעי יצאתי לריצת ערב תוך-כדי עקיפה של ההולכים האיטיים. מרחוק ראיתי מישהי שדומה להדס קיש (למקרה שגוגלו אותה), שלומדת איתי בבית-ספר. ככל שהתקרבתי אליה הבנתי שזו לא היא, אבל בכל זאת היתה לי תחושה שאפגוש אותה. מיד כשסיימתי את המסלול היא אכן הופיעה - חזרה מקניות בקניון.

השני: בשישי בצהריים ישבתי לקרוא את עיתון "העיר" ומודעה צדה את עיני. היא בישרה על פתיחתו מחדש של מלון בנהריה. במשך דקה בהיתי בתמונה, לא יודע למה, אבל היתה לי מין תחושה כזו שמשהו הולך לקרות בנהריה. בערב היו שם יותר שוטרים מאשר בסניף של דאנקין דונאטס וכולם באו להגיד שלום לחבר בני סלע (היד כמחווה).

השלישי: מחר יש הגרלה מיוחדת של חמישים מיליון שקלים חדשים (הפעם הקודמת). מילאתי שני טורים - אחד עם המספרים מ"לוסט" והשני עם מספרים שהתחשק לי. מי יתן וזה יהיה החזיון השלישי.

לקטר, לקטר, לקטר…
(לה, לה, לה, לה, לה, איזה כיף שיש לי את הבלוג הזה.)

(more…)

אחרי שיעור "יסודות" האחרון, יצאתי מבולבל לחלוטין. בביקורת שקיבלתי מהמרצים נאמר לי שדילגתי על כמה שלבים ואני צריך לחזור אל החקירה - והפעם לא לחשוב יותר מדי, פשוט ליצור. בזמן ארוחה טעימה באקס-או, התייעצתי עם רן ודני לגבי העבודה (יותר נכון הכרחתי אותם לעזור לי כי אני אבוד). החלטנו על כדור מפרחים ויצאנו למסע קניות קצר ב"מסיבומבה".

לא האמנתי שיש כל-כך הרבה שיטות להכין כדור משלושה חומרים בלבד: פרחים, דבק ובלון.
במשך שעה וחצי ישבנו וחשבנו על דרכים כיצד ליצור את הכדור הדביק מפרחים. שעה וחצי ולא עלה במוחנו הרעיון הפשוט ביותר, שלבסוף גם נבחר כפורמולה המנצחת.

בתחילה טיפסנו על סולם וקטפנו אין-ספור פרחים מסריחים. אחרי זה השתעשענו קצת עם החומר וטיכסנו עצות ביננו לבין עצמנו. אז פוצצתי בלון והתמלאנו דבק ופרחים. באחת התמונות אפילו ניתן לראות אותי שואף את הדבק במשהו שנראה כמו באנג מאולתר.
מחר אצא למסע מציאת פרחים נוספים כי כמעט והכחדנו אותם מהגינה שלי. זה בסדר, הם ממילא מסריחים.