ככל שאני צובע יותר, כך אני סובל יותר.
ככל שאני צובע יותר, כך אני נהנה יותר.

יש משהו מרגיע בצביעה הזו. מונוטוניות משכרת שעושה פאסט-פורוורד לזמן. הרוגע הזה מנוגד לחלוטין ללחץ של הגשות סוף-הסמסטר שממש מעבר לפינה. אבל בניגוד למצופה, הרוגע הזה גורם לי להישאר עירני. כבר יומיים שאני נשאר ער עד שלוש וחצי בבוקר כדי לצבוע ארבעה ציורים מסכנים בגואש.

היום תלינו את היצירות שלנו במסדרון, ארבעה גוונים המייצגים את עונות השנה. אני כבר עברתי לעבודה הבאה.

מכירים את מכונות הממתקים שמכניסים להן שקל ויוצאות כמה סוכריות? אז החודש היתה לי הברקה – לשים בהן פושפינז (סיכות ללוח שעם).
זה המצרך הכי חשוב אצלנו בבית-ספר, במיוחד בתקופת ההגשות, ואם במקרה שכחת או נגמרו לך – צריך ללכת לחנות. התחלתי לעשות קצת בירורים על המכונה הזו, כדי לבדוק אם כל העסק יוצא רווחי. מכונה עולה 550 שקל ומוציאה משהו כמו חמישה-עשר פושפינז בשקל. מחישוב מהיר הגעתי למסקנה שיקח שנה וחצי להחזיר את ההשקעה.

עכשיו אני בדילמה ועומד בפני שתי ברירות: האחת היא למצוא פושפינז בזול, כדי להגיע כמה שיותר מהר לנקודת ה"ברייק-איבן", והשניה היא לזנוח את הרעיון.
כמו שזה נראה עכשיו, האפשרות השניה היא הריאלית יותר. אין זמן להתעסק במה שהוא לא לימודים או העסק החדש שפתחתי עם דני (בקרוב תקבלו אימייל). מה שכן, ההברקה הזו עשתה לי טוב.

יכול להיות שזו היתה הבאסה, יכול להיות גם הספר החדש שאני קורא, זה בכלל לא משנה.
משהו הסיח את דעתי עת ירדתי מן האוטובוס ברחוב אלנבי בתל-אביב. שכחתי את הקרמפלר עם המפתחות והכסף הקטן באוטובוס. עליתי מיד על מונית ודהרנו למסוף רידינג. ז"א, אני דהרתי במחשבות, והנהג נסע לו לאיטו. שלושים שקל עלה לי התענוג הזה, וממש כמו סצינה מסרט – בשניה שיצאתי מהמונית, נהג האוטובוס עמד לנעול. אמרתי לו ששכחתי משהו בפנים, והוא השיב שהרגע סיים סריקה ולא מצא כלום. התעקשתי לעלות. הקרמפלר היה בדיוק איפה ששכחתי אותו.

תזכירו לי לא להשקיע יותר.

רוח באסה נושבת במסדרונות המכון הטכנולוגי. באסה מעצבנת כזו, סלקטיבית, שנופלת רק על קומץ אנשים ופוסחת על הרוב.
הבאסה תפסה אותי אתמול באמצע שיעור "יסודותה" לכמה שעות – נשבה ונשפה והוציאה לי את החשק עד הערב. רק משחקי וידאו בקניון בת-ים השכיחו אותה ממני.

להמשך הפוסט »