מישהו, באמת שאני לא יודע מי, החליט שנמאס לו לחכות לציונים ופתח כתובת אימייל whataboutmygrade@gmail.com (תודו שזה רעיון גאוני!)
זה התחיל בגלל שלא קיבלנו את הציון במחשבים אחרי חודש וחצי, ובתקנון כתוב שאנחנו צריכים לקבל ציונים אחרי שבועיים. אנחנו אוהבים תקנונים.
אז המייל עשה דרכו למרצה וכולנו כותבנו כדי להתעדכן בסטטוס. התוצאות הגיעו אחרי יומיים והיינו מרוצים - הציון הנמוך ביותר בכיתה היה 94.

הכתובת הזו עשתה את עבודתה נאמנה כל-כך טוב, שהאנונימי החליט להפעיל אותה בשנית על המרצה של "תרבות המערב", שגם הוא מתעכב קצת. רק מה, היא נשלחה מקוטעת. האנונימי הספיק לכתוב "ברוך שלום רב," והמייל נשלח בטעות.
דבר לא עוצר את הכתובת המאגית וגם הציונים ב"תרבות המערב" יגיעו ביום ראשון הקרוב.

מזג אוויר מושלם בסופ"ש הקודם תרם לשבירת השיא האישי שלי בריצה לעשרה קילומטרים.
ביום שישי הקרוב אני אנסה לשבור אותו פעם נוספת במירוץ ראשון-לציון, לאחר לילה אפור (חצי לבן) בתערוכה של עיצוב תעשייתי ברחוב המחוגה 4, ת"א.
התערוכה תהיה 23 שעות, מחמישי ב-16:00 עד שישי ב-16:00. אני שומר על המייצגים בין 02:00 ל04:00, כלומר שעה אחת בלבד.
בואו בהמוניכם.

השבוע האחרון היה מאוד "מעניין". נעשו בו הרבה טעויות, אבל התהליך.. הו, התהליך.

להגשה ביום שני היינו צריכים להביא חמישה דברים שמאפיינים סצינה מסוימת מהסרט שבחרנו - קו תלת-מימדי, כתם, טקסטורה, סאונד ורדי-מייד. הטקסטורה שאני בחרתי היתה שערות ברגליים והקרבתי חלק קטן מהרגל שלי לטובת הנושא. אילה עזרה לי ומשכה את רצועת השעווה (אתם לא רוצים לראות תמונות).

להגשה ביום חמישי היינו קלולסים לגמרי. נתבקשנו לקחת את הרדי-מייד, "לפרק" אותו מחשבתית ולהרכיב מחדש עם חומרים אחרים. בנקודה הזו כל התסכול שהצטבר מתחילת הסמסטר החל לצאת ובזמן ישיבת סיעור-מוחות ב"קפה ג'ו" החלטנו לתבל קצת את הנושא ולתת לאנשים אחרים לעשות את העבודות שלנו. שלפנו פתקים וגיבשנו רעיונות ביחד.

במשך יומיים וחצי נשמתי את העבודה הזו, שאפילו לא היתה שלי, אבל מאוד הייתי מרוצה מתהליך העבודה ומהביקורת שהיא קיבלה - כי זה בדיוק מה שהיה חסר בביקורת על העבודה שלי, שלא אני עשיתי. מתוך חמש עבודות מוחלפות, אולי אחת וחצי קיבלו ביקורות טובות.

אז מה למדתי מהשבוע הזה? שדמיאן רייס עושה אחלה מוזיקה.

חקירה. זה מה שהולך עכשיו. בא לי לעשות חקירקירי.

(more…)

מה בסה"כ אמרתי? את מה שכולם חשבו והתביישו להגיד?
שאלתי אם זה בסדר שאנחנו מתעכבים על עבודה אחת חצי שעה, כי בכל זאת, אנחנו 26 סטודנטים. הבעיה היתה שידעתי בדיוק למי להפריע. לחביבת המורות החדשה, יעל, שכבר שני שיעורים פוגעת בול במה שהן רוצות. והיא סוחטת את הלימון עד הסוף: "הנה בן, אני בעמוד האחרון, שלא תבכה.."
יכול להיות שאני בן-אדם רשע? מתוסכל וממורמר כשמישהו אחר מצליח לאחר סמסטר שלם רצוף כשלונות?
ואני יודע שאף אחד לא יצבוט אותי - זו המציאות. אף תסריטאי בהוליווד לא היה מצליח לכתוב כזה תסריט.
כל השיעור אני יושב וחושב מה לעזאזל רוצים מאיתנו. עד שהבנתי את איקו מחליפים לנו מורה? ואיך זה שהטובים נהיו רעים ולהפך?
ואז אני עונה לעצמי שאין "טובים" ואין "רעים". ועל ההמשך אני עדיין חושב.

ליאור נזכר היום בקטע חזק ביותר. לפני שנים הוא היה עד לאירוע הבא במסעדת "פיצה סלייס".

מעיין בניטה שלמדה איתנו כימיה בתיכון: "אני רוצה משולש פיצה."
קופאי צועק למטבח: "תביא לה משולש פיצה!"
מבשאכ"ב: "ושיהיה עם הרבה גבינה."
קצ"ל: "תוספת גבינה!"
מבשאכ"ב: "לא! לא תוספת גבינה. הרבה גבינה!"

אִימרו שלום להבעת רגשות באמצעות קומפוזיציות, הַשכיבו לישון את חיבוקי העצים, הַרעילו את הפלספנים.
הסמסטר השני בשטח, כולם במתח.

(more…)

עונת המירוצים תפסה אותי לא מוכן. אמנם כבר שבוע שאני רץ כל יום עד הסינמה סיטי ובחזרה, אבל לכושר זה לא ממש עזר.
אחרי שני קילומטרים היום כאבה לי רגל ימים ברמות מטורפות ואני לא יודע איך הצלחתי לסיים. כאבים מעצבנים כאלו, כאילו מישהו לקח פלאייר וכל צעד דופק לך אותו בעצם. בקילומטר הרביעי רגל שמאל הצטרפה לחברתה ונרדמה.
תודה לאל, אחרי שעה ושתי דקות הסיוט נגמר ומגיע הרגע המתוק ביותר בעולם - שניה לפני שמתעלפים - כל הגוף בטירוף חושים, הלב פועם בחוזקה, הראש מלא דם, הרגליים צועקות "ניצלנו". היה שווה כל מטר (גם העלייה הנוראית בסוף).

ובערב, אחרי שנ"צ - "בופור". אני יצאתי מהסרט ממש מאוכזב. הספר היה הרבה יותר טוב. אבל שזה לא יבאס אתכם, אנשים ממש נהנו ואפילו מחאו כפיים בסיום.