יש הבדל תהומי בין מה שאתה מתכנן לבין מה שקורה במציאות. תכננו להציג סדרת ראיונות עם "מטופלים" בכנס ביום חמישי.
"מטופלים", נו, אתם יודעים – מי שמוכן להופיע בהפקה סוג ג'. לרוב אלו בני משפחה שמאוד אוהבים אותך או חברים שרוצים לצחוק עליך.
כי במציאות, מסתבר, מלאכתו של הבמאי לא קלה. איך גורמים ל""שחקנים"" להתנהג בטבעיות ולא להקריא טקסטים מהזיכרון? או אפילו יותר מזה, איך לא מתבאסים מהתוצאה הסופית?
לבינתיים הראיונות נגנזו. החלטה קשה, כי כרגע אין לנו חומר אחר שירוץ על הפלזמה.

אני לא מוכן ששמי ישוייך להפקה הזו. מקסימום אלן סמית'י.

הפסח הזה יועד לניקיון והתחדשות בעסק ההולך ומתהווה שלנו. אחרי תקופה ארוכה של לימודים מצדי, סוף סוף מצאנו קצת זמן לעשות סדר בדברים ולתכנן הלאה. בעוד שבוע וחצי אנחנו פותחים דוכן בתערוכת "רפואה אסתטית" במלון דניאל וכמה ימים לאחר מכן אנחנו מעבירים הרצאה בבית-חולים "בלינסון" על האינטרנט.
זה אומר שלא חסרה עבודה, ואנחנו רק הולכים ומוסיפים לה עם פרויקטים אחרים.
אתמול ישבנו לקפה עם חבר כדי לדסקס על אחד הפרויקטים. דיברנו ודיברנו ודיברנו ומרוב דיבורים איבדתי מיקוד. לא זכרנו מה אנחנו בדיוק רוצים מעצמנו וזה התפתח לשיחה אחרת לחלוטין על "מה יקרה באוקטובר".

עד היום היתה ביני לבין דני הסכמה שקטה שבאוקטובר אנחנו מורידים הילוך כי שנינו נהייה בלימודים, אבל לא הקדשנו לזה יותר מדי מחשבה. אתמול זה פתאום הכה בנו שזה קרוב יותר ממה שאנחנו חושבים וכנראה שהפרויקט הבא שנכנס אליו יסתיים רק אז.
בנקודה הזו קטענו את השיחה ונפרדנו איש איש לדרכו כדי לישון שינה טובה. סדר העדיפויות נכון לרגע זה השתנה ואינו עוד לימודים-עבודה, אלא שינה-לימודים-עבודה.

חג שמח לכל בית ישראל, והתנצלותי הכנה שלא שלחתי SMS.