מעניין פה, לא? אני במקומכם כבר ממזמן הייתי נרשם ל פיד רסס. מהר - לפני שיגמר.

השנה היתה בסימן מיעטתי-לכתוב-בבלוג.

שכחתי את הארנק באוטובוס. עליתי על רעיון לשווק פושפינז, והתעסקתי איתו זמן מה. יצרתי שני פסלים, והרהרתי אודותם ואודות החיים בכלל. התמרמרתי שלא קיבלתי ציון בזמן. חקרתי קצת בסמסטר השני, ואז הבנתי שזה לא הולך להיות הסמסטר שלי. זה גרם להחלפת עבודות ביננו לבין עצמנו. גם הרופאים עשו לי קצת בעיות. הייתי עם חן במופע למען קונגו. פישפשנו בלילה. גילינו פרעושים בדירה. היה לי בוקר אחד נורא. הגדלתי. בניתי רפסודה. יצאתי לשבוע ויפאסנה בקיבוץ עין-דור. מצאתי קיפוד. ניסיתי ונכשלתי. בניתי יורה חומוסים.

חודש נובמבר 2007 יחרט אצלי בזיכרון בתור חודש החומוס.
במסגרת תרגיל עיצוב "כלי נשק קר" בשיעור סטודיו, בניתי טוּטוּ יורה חומוסים.

למן ההתחלה היה חשוב לי שהנשק אותו אני בונה יכיל מחסנית, כך שיהיה ניתן לירות כמות נכבדת מבלי להתעסק בטעינה כל כמה שניות. די מהר הגעתי למסקנה שהמחסנית שאני רוצה תהיה קופסת שימורים.

ניסיתי כל מיני שימורים, בעיקר אפונה וחומוס - שניהם עגולים ודי אחידים בקוטר, כך שאפשר לשגר אותם בקלות. מה שכן, היתה בעיתיות מסוימת עם המרקם שלהם - הם רכים מדי ונמעכים עוד לפני שפוגעים במטרה. המשכתי את החקירה בעקבות ה"כדורים" שלי, ונתקלתי בחומוסים יבשים, שהתאימו לי כמו כפפה ליד: אחידים בגודל, קשים מספיק, כואבים בפגיעה.
בשלב זה פניתי אל המנגנון.

המחשבה הראשונית היתה להשתמש בקפיץ בשביל לשגר את החומוסים, מנגנון די דומה לרובי הצעצוע: דורכים את הקפיץ לאחור עד שהוא "נתקע" בזיז ההדק ובלחיצה הקפיץ משתחרר ומעיף את החומוס. המחסנית יושבת בחלק העליון, מחוברת לקנה ומזינה לאחר הדריכה חומוס אחד. בתיאוריה זה עבד, אך לא הצלחתי לגרום להזנה של החומוסים לפעול, בעיקר כי הם מפעילים לחץ אחד על השני ומסרבים לרדת למטה. בהמשך שכללתי את המנגנון להזנה יחידה, אבל בשניה שסיימתי לבנות את זה עלה בי רעיון אחר.

לקחתי את הצינור הארוך, שכעת נראה כמו פלוס שמתחו לו את הקצוות, והפכתי אותו. את הצ'ופצ'יק שלו הכנסתי לתוך קופסת שימורים. אם סותמים עם האצבע את הקצה הרחוק ולוקחים אוויר, חומוס נשאב עד הפה. ברגע שמרפים את היד, ונושפים, החומוס טס קדימה. בשלב הזה, כשכל המנגנון היה בסה"כ צינור פלוס, החומוס עף למרחק של חמישה מטר.

מנגנון הטעינה הצטמצם לשאיפה ונשיפה. ההתמודדות הבאה היתה עם חסימות כיווני אוויר, כדי שלא אצטרך להשתמש בידיים בכל פעם.
למעשה כל אחד מהקצוות ביורה החומוסים דרש טיפול. הקצה שיושב בתוך הפה זכה למעיכה קלה, כדי שהחומוסים יעצרו ולא חס וחלילה יחנקו את המשתמש. הפלוס קיבל שסתום חד-כיווני, כדי שבעת השאיפה יהיה פתוח ויאפשר יניקת חומוסים, ובעת נשיפה יסתם ולא "יבזבז" אויר יקר שאחראי לעוצמת התעופה. הקצה הרחוק טופל באמצעות ציר חופשי - והכוונת העליונה דואגת לכך שהחוסם יפול בחזרה למקומו בנקירה ולא ישאר בחלק העליון של הנשק. אחרי כל השיפצורים האלו, ניתן להגיע (ולפגוע) במישהו במרחק של למעלה מ-15 מטר.

את השסתום החד-כיווני לקחתי ממסכת אב"כ (יש שניים כאלו בכל מסכה) וחיברתי אותו על מכסה רב-פעמי מפלסטיק לקופסת שימורים. יסלחו לי הסוּפרים בחולון, ש"השאלתי" מהם כמה מכסים כאלו, השייכים במקור לקפוצ'ינו "עלית".
בעיה נוספת שהתעוררה היא שכאשר יורים הרבה בנשק (בערך מאה כדורים), קשה לינוק אותם לקנה כי הם רחוקים מהצינור. כירסמתי מעין כניסות קטנות בפלוס, שישמשו כדרגות כניסה. למזלי, מאבדים את האוויר בָריאות הרבה לפני שזה קורה, כך שהפרט הזה די שולי.

בסרטון אפשר לראות את הנשק בפעולה. שימו לב לפתח הקדמי שעולה ויורד. החומוסים לא נראים (אבל אפשר לשמוע אותם מפלחים את האוויר).

תודות:
אילון ערמון וגלינה ארבלי - הנחיה.
אבא, אמא, סבא וסבתא - מסכות אב"כ.
חן רוטם ודור קלינגר - צילום.
גיא קלינגר, גיא לאומי וליעם סגל - דוגמנים.
אלעד תייר - פוסטר ואיורים.
אביחי שורין - שפן הניסיונות.
עומר מנשרי - שיוף, צביעה וצילום.
דני קורן - פיתוח רעיוני.

חוץ מזה הייתי רוצה להודות לכל מי שסבל את הדיבורים הבלתי-פוסקים שלי על חומוס, ובעיקר לחן, שנפגעה מהתופעה הכי הרבה. מת עליך!

אסיים בציטוט של הגנרל פאטון: "מלחמה היא לא למות למען המדינה שלך; היא לגרום לבן-זונה השני למות למען שלו."