השנה היתה בסימן מיעטתי-לכתוב-בבלוג.

שכחתי את הארנק באוטובוס. עליתי על רעיון לשווק פושפינז, והתעסקתי איתו זמן מה. יצרתי שני פסלים, והרהרתי אודותם ואודות החיים בכלל. התמרמרתי שלא קיבלתי ציון בזמן. חקרתי קצת בסמסטר השני, ואז הבנתי שזה לא הולך להיות הסמסטר שלי. זה גרם להחלפת עבודות ביננו לבין עצמנו. גם הרופאים עשו לי קצת בעיות. הייתי עם חן במופע למען קונגו. פישפשנו בלילה. גילינו פרעושים בדירה. היה לי בוקר אחד נורא. הגדלתי. בניתי רפסודה. יצאתי לשבוע ויפאסנה בקיבוץ עין-דור. מצאתי קיפוד. ניסיתי ונכשלתי. בניתי יורה חומוסים.

חודש נובמבר 2007 יחרט אצלי בזיכרון בתור חודש החומוס.
במסגרת תרגיל עיצוב "כלי נשק קר" בשיעור סטודיו, בניתי טוּטוּ יורה חומוסים.

למן ההתחלה היה חשוב לי שהנשק אותו אני בונה יכיל מחסנית, כך שיהיה ניתן לירות כמות נכבדת מבלי להתעסק בטעינה כל כמה שניות. די מהר הגעתי למסקנה שהמחסנית שאני רוצה תהיה קופסת שימורים.

ניסיתי כל מיני שימורים, בעיקר אפונה וחומוס - שניהם עגולים ודי אחידים בקוטר, כך שאפשר לשגר אותם בקלות. מה שכן, היתה בעיתיות מסוימת עם המרקם שלהם - הם רכים מדי ונמעכים עוד לפני שפוגעים במטרה. המשכתי את החקירה בעקבות ה"כדורים" שלי, ונתקלתי בחומוסים יבשים, שהתאימו לי כמו כפפה ליד: אחידים בגודל, קשים מספיק, כואבים בפגיעה.
בשלב זה פניתי אל המנגנון.

המחשבה הראשונית היתה להשתמש בקפיץ בשביל לשגר את החומוסים, מנגנון די דומה לרובי הצעצוע: דורכים את הקפיץ לאחור עד שהוא "נתקע" בזיז ההדק ובלחיצה הקפיץ משתחרר ומעיף את החומוס. המחסנית יושבת בחלק העליון, מחוברת לקנה ומזינה לאחר הדריכה חומוס אחד. בתיאוריה זה עבד, אך לא הצלחתי לגרום להזנה של החומוסים לפעול, בעיקר כי הם מפעילים לחץ אחד על השני ומסרבים לרדת למטה. בהמשך שכללתי את המנגנון להזנה יחידה, אבל בשניה שסיימתי לבנות את זה עלה בי רעיון אחר.

לקחתי את הצינור הארוך, שכעת נראה כמו פלוס שמתחו לו את הקצוות, והפכתי אותו. את הצ'ופצ'יק שלו הכנסתי לתוך קופסת שימורים. אם סותמים עם האצבע את הקצה הרחוק ולוקחים אוויר, חומוס נשאב עד הפה. ברגע שמרפים את היד, ונושפים, החומוס טס קדימה. בשלב הזה, כשכל המנגנון היה בסה"כ צינור פלוס, החומוס עף למרחק של חמישה מטר.

מנגנון הטעינה הצטמצם לשאיפה ונשיפה. ההתמודדות הבאה היתה עם חסימות כיווני אוויר, כדי שלא אצטרך להשתמש בידיים בכל פעם.
למעשה כל אחד מהקצוות ביורה החומוסים דרש טיפול. הקצה שיושב בתוך הפה זכה למעיכה קלה, כדי שהחומוסים יעצרו ולא חס וחלילה יחנקו את המשתמש. הפלוס קיבל שסתום חד-כיווני, כדי שבעת השאיפה יהיה פתוח ויאפשר יניקת חומוסים, ובעת נשיפה יסתם ולא "יבזבז" אויר יקר שאחראי לעוצמת התעופה. הקצה הרחוק טופל באמצעות ציר חופשי - והכוונת העליונה דואגת לכך שהחוסם יפול בחזרה למקומו בנקירה ולא ישאר בחלק העליון של הנשק. אחרי כל השיפצורים האלו, ניתן להגיע (ולפגוע) במישהו במרחק של למעלה מ-15 מטר.

את השסתום החד-כיווני לקחתי ממסכת אב"כ (יש שניים כאלו בכל מסכה) וחיברתי אותו על מכסה רב-פעמי מפלסטיק לקופסת שימורים. יסלחו לי הסוּפרים בחולון, ש"השאלתי" מהם כמה מכסים כאלו, השייכים במקור לקפוצ'ינו "עלית".
בעיה נוספת שהתעוררה היא שכאשר יורים הרבה בנשק (בערך מאה כדורים), קשה לינוק אותם לקנה כי הם רחוקים מהצינור. כירסמתי מעין כניסות קטנות בפלוס, שישמשו כדרגות כניסה. למזלי, מאבדים את האוויר בָריאות הרבה לפני שזה קורה, כך שהפרט הזה די שולי.

בסרטון אפשר לראות את הנשק בפעולה. שימו לב לפתח הקדמי שעולה ויורד. החומוסים לא נראים (אבל אפשר לשמוע אותם מפלחים את האוויר).

תודות:
אילון ערמון וגלינה ארבלי - הנחיה.
אבא, אמא, סבא וסבתא - מסכות אב"כ.
חן רוטם ודור קלינגר - צילום.
גיא קלינגר, גיא לאומי וליעם סגל - דוגמנים.
אלעד תייר - פוסטר ואיורים.
אביחי שורין - שפן הניסיונות.
עומר מנשרי - שיוף, צביעה וצילום.
דני קורן - פיתוח רעיוני.

חוץ מזה הייתי רוצה להודות לכל מי שסבל את הדיבורים הבלתי-פוסקים שלי על חומוס, ובעיקר לחן, שנפגעה מהתופעה הכי הרבה. מת עליך!

אסיים בציטוט של הגנרל פאטון: "מלחמה היא לא למות למען המדינה שלך; היא לגרום לבן-זונה השני למות למען שלו."

נכתב בהשראת השיר "ניסיתי ונכשלתי" של דיויד פרץ:

בליל שבת ביליתי בבית קפה עם חברתי חן. זה דבר לא שיגרתי אצלי, ולכן התלבשתי בהתאם - טי-שירט וג'ינס, שזה קצת פנסי כי אני אוהב ללבוש פיג'מה.
אני הזמנתי כריך חביתה והיא טונה. המלצר חייך אלינו בצורה קצת מוגזמת, והענקנו לו את הכינוי "סמיילי".
יצאנו מבית הקפה שלובי ידיים, והלכנו לכיוון האוטו. כשהתקרבנו אל עמוד נמוך, כזה שמונע ממכוניות לעלות על המדרכה, חן נמצדה אלי והקפידה לעבור מאותו הצד של העמוד כמוני.
שאלתי אותה לפשר הדבר והיא טענה שאם נעבור משני צידי העמוד, נריב.
לא עברה דקה והתקרבנו לעמוד נמוך נוסף.
שאלתי: "ומה אם אני אקפוץ על העמוד?".
היא חשבה ומיד שלפה: "נריב כלפי מעלה!"
הנפתי את רגלי השמאלית, עדיין בשילוב ידיים עם חן, כיוונתי אל החלק העליון בעמוד, אבל היה שיבוש בשילוש המקודש מוח-רגל-ג'ינס.
הבוהן פגעה בעמוד בערך במחצית הגובה. אני כבר הייתי עם רגל ימין באוויר והתרסקתי קדימה, על העמוד. בשלב הזה חן סיימה את שתי שניות הפחד שמא קרה לי משהו, ופרצה בצחוק.
זזנו הצידה כדי לאמוד את הנזקים, ולפתע הרגשתי בריזה קלה על השפשופים ברגליים. הבטתי למטה וגיליתי שנפער חור ענק בג'ינס. כל החלק הקדמי היה חסר.
חן המשיכה לצחוק, וגם אני הצטרפתי.

אז נכון, לא רבנו כלפי מעלה וצחקנו כהוגן במשך כמה דקות (או שעות, מי סופר?) - אבל לא חבל על הג'ינס? מה אני אמור ללבוש עכשיו?

ואם לסכם את זה בהייקו:

עמוד גבוה
בד לא גמיש
חזרה לפיג'מה

אני אוהב לעקוב אחרי אנשים.

צפריר הוציא תוסף בשם שאר בשר.
קצת קריפי, אבל אני משתמש בו.
התוסף שולח הודעה אישית למייל שנבחר מראש אם אין פעילות מצד כותב האתר במשך חודש.
ממליץ בחום.

אל תשבו שם בידיים מחובקות!

 

לפני קצת יותר משנה, בעת סיעור מוחות שכלל כנראה קצת יותר מדי בירה, העלנו כמה רעיונות למיזמים אינטרנטיים.
אחד הרעיונות, שהבשיל (ונרקב) היה "סייב דה פלנט". הקונספט היה טוב, העיצוב מעולה (אלעד תייר, גבירותי ורבותי) אבל בשיווק כשלנו ובגדול. סמכנו על ה"דיגג אפקט" אבל הוא פשוט לא הגיע.
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לאח(ד) והיחיד שאכן תרם כסף.

בחזרה לאותו ערב. בזמנים כאלו אני מצטער שאני לא לוקח מחברת ועט לכל מקום.
רעיון הזוי נוסף היה אתר, בו נציג סרטון של גילוח גוף מלא. תכננו לאפשר גישה לסרטון רק למי ששילם 5 דולר. גילגלנו את הרעיון כמה חודשים, ובנקודה מסוימת הבנו שגולשים לא אוהבים לשלם על תוכן.

ואם לא גולשים אז מי ישלם לנו על גילוח גוף? חברה שמשווקת סכיני גילוח.
הכנתי מצגת פשוטה שמציגה את הרעיון הכללי והתחלתי להרים טלפונים כדי לתמחר את העסק. באותה הזדמנות שינינו מעט את הקונספט והלכנו על גילוח גבות בלבד.
דבר מאוד מעניין קרה פתאום. אנשים אהבו את הרעיון ועזרו לנו לקדם אותו. אורי ששון המליץ שנחבור למישהו שמסוגל להביא מאסה של משתמשים - הרי זו הסיבה שבגללה כשלנו בפעם הקודמת.

קיימנו פגישה עם מנכ"ל אחד האתרים הגדולים בארץ והצגנו לו את הרעיון (עזבו את זה, שמענו כמה Fun Facts על האינטרנט הישראלי).
קבענו שנהיה בקשר ונראה איך מקדמים את המיזם הזה.
אחרי כמה התכתבויות במייל, שוחחנו בטלפון על הסכום שאנחנו רוצים בשביל להפיק דבר כזה. בלי להסס יותר מדי, זרקנו מספר גבוה. "דימיוני" היתה הגדרתו המדויקת. טרם הגבנו, אך זה לא מנע ממנו לתאם פגישה עם חברת סכיני הגילוח.

שבוע הבא אני חוזר ללימודים, וסביר להניח שאאלץ לתמרן בין לימודים-עבודה-עבודה-כתיבת ספר-חיים, לפחות כמו לואיס המילטון.

ומכיוון שאיני כותב בתדירות גבוהה, אסיים בנימה סופר-אופטימית ונחמדה שאינה מאפיינת אותי: אני מאחל לכולכם שתגשימו את חלומות ילדותכם (שעה וחצי).

לא מומלץ לאוהבי קרציות.

בעוד יומיים אצא לסדנת ויפאסנה שתמשך שישה ימים.
ואם שמתם לב וגם אם לא, האתר לא מתעדכן - אני מתעל את זמני לדברים אחרים כרגע, וזה לא רע בהכרח.

זה לא אומר שאתם צריכים לבטל את מנוי הרסס שלכם, אני עוד עלול להפתיע.

בלוגרים: משימתכם, את תקבלו אותה, היא להפיץ את הסרטון הזה לעולם.
שלושה ילדים בני 10 (ומכאן השם) הפיקו סרטון מושקע ועל כך מגיע להם כל הכבוד.

אז בבקשה מכם, כתבו פוסט שמקשר לסרטון הזה וחוו דעתכם עליו - הצחיק אותכם, גרם לכם לבכות, השאיר אותכם אדיש. רק אל תשכחו לטרקבק ולהפיץ את הבשורה.
בעוד עשרה ימים (עוד פעם העשר הזה!!), בסוף החופש הגדול, נפרסם כאן את כל הלינקים שלכם ובכך נחשוף את הבלוגים המעפנים שלכם לעולם כולו.

בהצלחה!