הסמסטר השני מתקרב לקיצו, והנה סופסוף משהו שאני יכול להגיד שעשיתי.
עברו כבר למעלה משישה שבועות, וההרגשה היא שאנחנו עושים הרבה אבל בעצם לא עושים כלום – יש יותר מדי קורסים כלליים שגוזלים זמן יקר מהקורס הראשי.
זה יוצר חוסר התקדמות, שהתבטאה בהרבה שאננות ברגע שקיבלנו את תרגיל שואבי האבק.
במשך שלושה שבועות טחנו מים – סקיצות מהירות וקווים כללים ומעורפלים למודלים. לפני עשרה ימים התחלנו להלחץ קצת: יש הגשה, צריך להתחיל להתכונן.
איש-איש תרנו לעבר חנות החומרים והצטיידנו בכמות פוליאוריתן מוקצף שלא היתה מביישת אף מפעל.

ימים כלילות עבדנו בסדנא – חתכנו, שייפנו, שייפנו עוד קצת, שייפנו ממש עוד קצת, הראנו למרצים והם שלחו אותנו חזרה לשייף. כך היה בעשרת הימים האחרונים, כולל סוף השבוע. כמו זומבי הייתי קם בבוקר וחוזר הביתה רק בשביל לישון. בשבוע האחרון כמעט והברזנו מכל השיעורים האחרים. השיא היה שפרצנו לבית הספר ביום שבת בצהריים כדי "להרוויח" עוד קצת שעות סדנא לפני ההגשה היום.

להגיד שזה היה שווה את זה ואני מרוצה יהיה שקר מר. היו שתי נקודות אור בתרגיל הזה, והן קשורות אליו רק בעקיפין.
הראשונה, החלטתי שמסלול "תעשייה ושיווק" לא מתאים לי. מעצבים בו מכוניות, שואבי אבק ומגהצים. זה לא הכיוון שאני אוהב בעיצוב תעשייתי.
השניה, שיש לי אחלה כיתה. הצחוקים בסדנא, העזרה ההדדית, ההתארגנות הקבוצתית של ארוחות צהריים.
כדי שלא נצטרך לאכול את האוכל המגעיל מהקפטריה כל היום, כל אחד אוכל רק פעם בשבוע – לשמונה אנשים. התחלקנו לימים עם נושאים: יום איטלקי, יום פיוז'ן, יום עממי וזה היה תענוג צרוף לשבת עם כולם ולאכול ביחד.

וכעת להסבר קצר על השואב שלי – פרדי (Pardi):
שואב ידני בהשראת נמר, ומכאן שמו – פרדי בלטינית פירושו נמר. מיועד בעיקר לרווקים שאין להם כוח להוציא את השואב הגדול מהארון.
היה לי חשוב להגדיר את הצורה בשניים-שלושה קווים עיקריים, שיתפשו את המהות של הנמר.