במסגרת קורס הסטודיו, עיצבתי שרפרף בהשראת האגדה “חייל הבדיל האמיץ” של האנס כריסטיאן אנדרסן.

ברשותכם, אתחיל ואסיים בציטוטים.
בשנת 1915 כתב רוברט פרוסט שיר בשם “הדרך שלא נבחרה”. מובא כאן מתוכו הבית האחרון:

יובלות יחלפו ואי שם אספר
את המעשה מתוך אנחה,
איך שתי דרכים התפצלו בתוך יער
ואני פניתי אל הפחות נודעת
ובכך היה טמון כל ההבדל.

מה שמשך אותי באגדה היה המסע אותו עבר חייל הבדיל: הנפילה מהחלון, השיט בביוב, המפגש עם העכברוש והבליעה על-ידי הדג.
על כן בחרתי להתמקד בנושא זה, ולהביאו לידי ביטוי בזיפים.
זיפים, כמו מסע, מייצגים תקופה ארוכה. הם בלתי צפויים ויש בהם חספוס המאפיין אנשים היוצאים למסעות.

הזיפים צומחים ממך לאחר זמן מסוים, ולמעשה מהווים מדד למה שעברת בדרך, כמו סיפור שמסופר על הפנים. לכך הוספתי גם את המסע האישי שלי ופניי לא ראו תער חודש שלם. ביום בו השרפרף התגלח, התגלחתי איתו גם אני.

הישיבה על השרפרף מאופיינת בשני מישורים – המיידי וארוך הטווח: בתחילה ישנה תחושה לא מוכרת ומפתיעה, כאשר השרפרף מושיב אותך מעט הצידה בעזרת השערות הארוכות. סוג של “גיב” אם תרצו. מיתנתי את החוויה על ידי גזימת השערות בצורה שתעזור לכיוון הישיבה.
בטווח הארוך, לאחר מספר רב של ישיבות, השערות מתפצלות ונותנות לשרפרף את סיפורו האישי והארוך – המסע.

המושב והרגליים עשויים עץ מייפל מלא. במושב ישנם 900 חורים שבתוכם תקועות שערות שהרכבן הוא 60% פי.וי.סי סינטטי ו-40% שערות סוס טבעיות. בנוסף יש קושרת מתכתית בצורת H במחצית הגובה.

את התמונות של השרפרף צילמתי עם עוד ארבעה חברים לכיתה והרשנו לעצמנו להשתעשע קצת.

ולסיום, כמובטח, ציטוט מספר הטאו של פו הדוב:

ברגע שגילית איזו מכפות הרגלים היא הכף הימנית, כבר אין לך הרבה התלבטויות בקשר למי מהן היא הכף השמאלית. ואז נותרת הבעיה -באיזו מהן להתחיל לצעוד.

במסגרת תרגיל "אות גבורה" בקורס מזכרות, יצרתי את אות הגבורה לאנשים הנמצאים בקשר מרחוק.

הדפסה תלת-מימדית – ארז שרמן.

האובייקט שיצרתי ממחיש איך פועל מנוע. הוא מסתובב על ידי בטריה, מגנט וסליל נחושת בלבד.

גוף המטוס עשוי בחריטה מעץ אגוז אפריקאי. חומרים נוספים בהם השתמשתי הם חוט נחושת, פקקי שעם, מגנטים, דיבלים מעץ ומעט נייר בשביל המדחף. למרות שהרבה מהחומרים הוכתבו לי מראש על ידי העקרון הפיזיקלי ויצרו קצת בלאגן חומרי, השתדלתי לצור משהו שישדר ניקיון ואסתטיות.

בתוך גוף המטוס יושבת הבטריה. אל הבטריה מחובר בורג עם מספר מגנטים קטנים, וכאשר סוגרים מעגל על ידי חוט הנחושת, נוצר שדה מגנטי אשר גורם לסיבוב הציר ולמעשה מקבלים מנוע פשוט.

עקרון זה פועל בצורה הטובה ביותר כאשר הציר מופנה כלפי מטה וכוח המשיכה מאזן אותו. כדי לצור איזון בזווית שבה יושב המטוס, מוחבא מגנט נוסף מעט לפני קדמת המטוס. המגנט הזה “מושך” את המגנטים שמחוברים לציר ודואג שהם יהיו ניצבים לבטריה. לכן גם היה לי חשוב שהמדחף יהיה קל משקל, כדי לא להכביד על הסיבוב. בסרטון הבא אפשר לראות דוגמא טובה לכך (מומלץ בחום להיכנס לאתר של הבחור הזה).

הפעלת וכיבוי המדחף נעשים בהזזה שלו מגוף המטוס ומהבטריה. חוט הנחושת מתפקד כסוגר המעגל בין הפלוס למינוס, אך גם יוצר אשליה של חופת מטוס.

אני בכלל לא בטוח שיש למטוס הזה קהל יעד. בהתחלה חשבתי שזה יהיה משחק מנהלים שימכר בחנויות “מתנות לגבר”, אבל התוצאה – שאני מרוצה ממנה יותר – לא תואמת את קהל היעד. רציתי להשיג משהו משחקי, שממחיש קסם מסוים, ובסופו של תהליך נוצר אובייקט שאני לא יכול לקרוא לו מוצר.

התהליך עצמו היה שונה ממרבית הפרויקטים שעשיתי עד היום. אם כמעט תמיד אני מגיע לרעיון מהר מאוד ומתעסק בדברים קטנים ובסגירת קצוות בשאר הזמן, בפרויקט הזה – שתים-עשרה שעות לפני ההגשה, הרעיון הזה עדיין לא פעל. עכשיו זו הזדמנות טובה להודות לעומר, שעזר לי בסדנא וחווה איתי את התסכול הממושך ממה שנראה כל כך פשוט ביו-טיוב ובמציאות הוא בכלל לא כזה.

אפשר לראות תמונות נוספות כאן.
לסיום, אציין שנמנעתי מטכנולוגיות שאיתן אני מזוהה ואני יכול להגיד בגאווה שהאובייקט שמוצג כאן לפניכם הוא תוצאה של הרבה שעות בסדנא ועבודה ידנית קשה בלבד.

לאחר תרגיל החימום של בובה המבוססת על חבר מהכיתה, עברנו לתרגיל העיקרי בסמסטר הזה – בובה בדמותי. כל סטודנט התבקש לספר בקצרה על עצמו ולמצוא מאפיין בולט מתוך אותם סיפורים שיהווה בסיס לבובה.
אני בחרתי בדמעות. כשהייתי בן ארבע נכנס לי קולב לעין שמאל וקרע לי את כיס הדמעות. עברתי ניתוח שהותיר אותי בוכה תמידית – בין אם אני צוחק, מהורהר או רציני.

הפרויקט נעשה בשיתוף עם חברת אובג'ט, שנתנו עשר שעות הדפסה חינם לכל סטודנט. מי שלא יודע מה חברת אובג'ט עושה – היא מדפיסה פלסטיק, בצורה תלת-מימדית.

מדובר בתהליך מדהים ומסובך, אשר מדפיס שכבות פלסטיק נוזלי של 16 מיקרון ומיד מקשה אותן בעזרת אור. לאחר הדפסת כל שכבה, המגש יורד 16 מיקרון מטה והלאה לשכבה הבאה.

חזרה לבובה: יצרתי מספר סקיצות ובדקתי יחסי גדלים. הרעיון הכללי היה טפטפת סטנדרטית אשר תשמש כעין. בתוך הראש ישנו חלל, שמסוגל להכיל 28 מ"ל מים ולטפטף טיפה בכל שתיים-שלוש שניות. המים נופלים מהטפטפת אל תוך ברווז גומי ונקווים שם.

אחרי ניסיונות עם בקבוקים מחוררים, עברתי לפלסטלינה ומשם לתוכנת תלת-מימד. שלחתי את הקובץ להדפסה ואחרי כמה שעות הוא חזר אלי ככה. החומר המודפס רגיש למים ולחום, ולכן היה חשוב לצפות אותו לכה. את עבודת הצביעה השארתי בידי המקצוענים: גידי מפיין-ליין, שבד"כ צובע אופנועים אבל היה נחמד מספיק בשביל לעזור לי עם הפרויקט הזה.

לסיום, חיפשתי שם למוצר. כאן נחלץ לעזרתי קובי פרץ (לא הזמר) והציע את השם דימה. כעת, כשדמותי נהפכה בין-לילה לרוסי, השתעשעתי איתה. לקחתי את השיר "When Doves Cry" של פרינס וזרקתי אותו לתוך Google Translate. התוצאה לא איחרה לבוא:

חופרים אם תרצו את התמונה
מכם אני עוסקת נשיקה
של זיעה של מכסה לי את הגוף
האם אתה יקירי
האם זה אתה בתמונה?

אם אתה יכול לחלום החצר
של האוקיינוס של סיגליות בבלום
בעלי חיים שביתה סקרן תנוחות
הם מרגישים את החום
החום בין אני ואתה

איך אתה יכול להשאיר אותי עומד?
לבד בעולם, כי כל כך קר?
אולי אני פשוט יותר מדי תובעני
אולי אני פשוט אוהב את אבא שלי גם מודגש
אולי אתה בדיוק כמו אמא שלי
היא אף פעם לא מרוצים
למה אנחנו לצעוק לעבר אחד את השני
זה מה שזה נשמע כמו
כאשר יונים לבכות

מגע אם יהיה לי את הבטן
תרגיש איך זה רועדת בפנים
יש לך את כל הפרפרים קשרו למעלה
אל תיתן לי לרדוף אותך
גם יונים יש גאווה

ניתן לקרוא עוד אודות תהליך העבודה בתיק המוצר.

שם הקורס נובע מכמות היחידות אותה אמורים לייצר בסופו (ע"ע רודולף).
אולם, בכל שבוע יש להביא מוצר בנושא מסוים. לא סקיצות, לא ניסיונות, מוצר.
זהו קורס של מחשבה מרובה ועשייה חכמה ומועטה.

בקישור הזה תוכלו לראות את המוצרים שיצרתי במגוון התרגילים בקורס.

מנחה: גד צ'רני.