בתחילת הסמסטר הנוכחי נתבקשנו לבחור מסלול – תרבות ויצירה, תעשיה ושיווק או חברה וסביבה. קצת הסברים על כל אחד מהמסלולים:

תרבות ויצירה – המעצב אחראי לפיתוח המוצר ולקונספט. הוא יוצק את תוכן העבודה ומחליט על הנושא. רוב המוצרים שיוצאים אפשר למכור אחר-כך בסוהו או בחנויות עיצוב שונות. רהיטים מיוחדים, גימיקים עיצוביים, בעיקר עבודה חופשית.
תעשיה ושיווק – המעצב מקבל בריף, לרוב מחברה גדולה, ומוגבל לנגיעות קטנות בלבד. רוב המוצרים האלו נמצאים ב"הום סנטר" או בחנויות האלקטרוניקה. התרגיל הנוכחי של קבוצה זו הוא עיצוב אביזר לדודי שמש.
חברה וסביבה – מדובר במסלול חדש, בו ניתן דגש מיוחד על טכנולוגיות ירוקות ואוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. רוב המוצרים לא מגיעים לשוק הרחב אלא מותאמים לקבוצה קטנה של אנשים.

אני בחרתי בתרבות ויצירה, ואני יכול להגיד שחודש אחרי תחילת הסמסטר, אני שלם עם הבחירה הזו.
התרגיל הראשון שלנו היה ליצור בובה לחבר מהכיתה. הגרלנו שמות מתוך פח, וקיבלתי את שירה נהון.

שמחתי על הבחירה, כי העדפתי לקבל מישהו שיש לי איתו היכרות מוקדמת (ועוד חיובית), על פני מישהו שאין לי בכלל. ישבתי עם שירה לשיחה קצרה וניסיתי למצוא כיוונים מעניינים לבובה. ידעתי שהבובה תצטרך להיות שטותניקית כמו שירה ולהוציא לשון תמיד.

אבל רציתי גם שיהיה לה סיפור חזק שיתמוך בשטות. שירה סיפרה לי את הסיפור הזה:

כשהיא היתה ילדה קטנה, היא תמיד היתה עושה מה שאחותה הגדולה היתה עושה. יום אחד, כששירה היתה בת שלוש, הן היו בבית של סבתא שלה ושיחקו. אחות של שירה טיפסה, אז גם שירה רצתה לטפס. היא נפלה והפה שלה נתקע בתוך ברז X, ועשה לה צלקת. את הצלקת הזו אפשר לראות בבירור כששירה מחייכת.

בסקיצות הראשונות ניסיתי להתעסק עם הפה. להפוך אותו לאלמנט המרכזי בבובה.

בשלב מסוים הוחלט שהפה יהפוך לריצרצ', והתחלתי להיסגר על צורה. מחשש שהבובה תצא דומה מדי לדומו, הפכתי אותו לריבוע.

קניתי בדים, ריצרצ', כמה כפתורים וניסיתי לדמיין איך הכל מתחבר. הייתי צריך לצבוע חלק מהריצרצ' כדי שיאזכר שיניים וחניכיים (אדום-לבן).
על עבודה התפירה אחראית ענבר.

הנה התוצאה לפניכם.

מתישהו בסביבות חודש יוני הציקה לי העובדה שגלגל"צ משנים באופן תדיר את שמו של מחלף ארלוזורוב למחלף הרכבת.
החלטתי לעשות משהו בנדון ופניתי לשני גורמים – מדור תלונות הציבור בדובר צה"ל ומדור פניות הציבור בנתיבי איילון. בשני המכתבים טענתי ששינוי השם פוגע בכבוד חיים ארלוזורוב ויש לחדול מיד מהשינוי.
דובר צה"ל ענו לי כי הנושא הועבר הלאה ויטופל כפי שנראה לנכון, ומנתיבי איילון נמסר כי בדיווחים שהם מעבירים לגלגל"צ מופיע השם "מחלף ארלוזורוב" והם ישובו ויעירו לתחנה.

אך נראה כי פניה לשני גורמים אינה עילה מספיקה כדי לשנות נוהג כלשהו. חודש חלף והחלטתי להמשיך במאבק. פניתי טלפונית לגלגל"צ ושאלתי לפשר השם – מדוע הם מסרבים להכיר בשמו האמיתי של המחלף? האדם בצד השני סיפר כי זהו נוהג ארוך שנים בתחנה ואין בכוונתם לשנותו.

בהמשך שלחתי מכתב מפורט למשרד התחבורה, בזו הלשון:

בשעות הבוקר והערב, מושמעים מדי רבע שעה בגלגל'צ דיווחי תנועה. בדיווחים אלו משתנה שמו של מחלף ארלוזרוב ל'מחלף הרכבת', כינוי ארוך שנים בגלגל'צ, שאין לו כל בסיס בשילוט. מה גם שהרכבת עוברת כיום בחלק נכבד מנתיבי איילון, עם תחנות רבות. בתור המשרד הממונה הן על נתיבי איילון והן על הרשות למלחמה בדרכים (אשר שותפה לתחנת גלגל'צ) אבקש מהשדרנים לחזור בהם ממנהגם והשיב כבוד לארלוזרוב, שקראו על שמו מחלף בישראל. יהיה זה מאוד מצער אם 'מחלף הרכבת' ישתרש בקרב האוכלוסיה, עקב היות גלגל'צ התחנה הפופולרית ביותר בישראל. בתור משלם מיסים, שבין היתר משלם את משכורות השדרנים, הייתי מצפה לממלכיות מסוימת, החסרה בתחנה.

חלף חודש שלם ולא קיבלתי תשובה ממדור פניות הציבור במשרד התחבורה. בשיחה טלפונית נאמר לי שהפניה לא נקבלה (על-אף שקיבלתי אישור) ושלחתי אותה בשנית. נאמר לי כי הנושא בטיפול והבטיחו לעדכן אותי.
בשלב זה אני טסתי לחו"ל לחילופי סטודנטים, אבל לא נעשתה כל פניה מצד מדור פניות הציבור במשרד התחבורה אלי. עם שובי לארץ פניתי אליהם בשנית. ביקשתי לדבר עם אותה גברת שהבטיחה לטפל בנושא – והיא ביקשה כמה שעות כדי לברר את העניין. כעבור כמה שעות אכן קיבלתי ממנה תשובה (יש לשים לב לתאריכים המופיעים במכתב):

מר בן קלינגר שלום רב,

בהמשך שיחתנו הטלפונית מהיום ה- 1.2.09 :

נבקש ליידעך כי מכתבך הנוכחי אכן התקבל בלשכתנו בחודש אוגוסט 2008 ואכן נבדק על ידינו מול הגורמים המקצועיים הרלוונטיים במשרד.

עם זאת, בבירור שערכנו לא נמצא כי הגורמים, מולם נבדק עניינך, השיבו ללשכתנו.

לנוכח האמור, בשל הזמן שחלף, אנו נזרז את הטיפול בתלונתך ונשיבך בהקדם ובהתאם.

עמך הסליחה על העיכוב בטיפול.

שבועיים לאחר מכן, מכתב נוסף:

מר בן קלינגר שלום רב,

נבקש ליידעך כי עניינך עדיין מצוי בטיפול ולהלן פירוט:

נעדכנך כי פנינו בנושא לממונה על תלונות הציבור בנתיבי איילון ונמסר לנו כי שם המחלף הינו אכן "מחלף ארלוזורוב".
הנ"ל ציין כי תגובתו ללשכתנו הועברה גם לאנשי בקרת התנועה בחברת נתיבי איילון המצויים בקשר עם תחנת גלגל"צ, לצורך בירור הנושא.

כמו כן, נעדכנך כי לאחר שנמסרה לנו תגובת חברת נתיבי איילון בנושא, נשלחה התגובה להתייחסות הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ובימים אלה, נבדק הנושא על ידם.

עם מתן תגובתם ללשכתנו, נשיבך בהתאם.

ולסיום הסאגה:

מר בן קלינגר שלום רב,

בהמשך לאמור במכתבנו אליך מאתמול, ה- 18.2.09 :

נבקש ליידעך כי הבוקר, נמסר ללשכתנו ע"י הממונה על תלונות הציבור ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים, כי הנושא הנדון במכתבך, הועבר לטיפול מחלקת ההסברה של הרשות הלאומית.
לדבריה, תפנה מחלקת ההסברה לתחנת גלגל"צ ותורה לה לעשות שימוש בשם המחלף המקורי, "מחלף ארלוזרוב" ולא בשם "מחלף הרכבת".

במידה ותיתקל במקרים בהם לא נעשה שימוש בשם המחלף המקורי, הנך מוזמן לפנות שנית ללשכתנו.

אנו מודים לך על התלונה ומתנצלים על העיכוב בטיפול.

אני שמח לבשר כי מאזיני גלגל"צ יזכו החל מהיום למובן מאליו.

שלשום בלילה, בשעה שמחלקי העיתונים רק מתעוררים, העמסתי עלי את הצ'ימידן שלי ונסעתי לשדה התעופה. היעד: בודפשט, הונגריה.

להמשך הפוסט »

הפרויקט השני והגדול בסמסטר הנוכחי היה "שם קוד: נדנדה". המנחים זורקים איזו מילה מפוצצת כמו שואב-אבק, נשק קר או נדנדה ובמודע/לא-מודע משפיעים על חייהם של למעלה מעשרים סטודנטים. במשך חודש שלם אתה נושם נדנדה, כאילו המילה וכל מה שהיא מייצגת מחובר אליך באינפוזיה. בהתחלה זה נעים וכיף, הגלגלים הקטנים בראש מסתובבים ותרים אחר רעיונות רעננים, ואט-אט המוח עובר ומתמקד ברעיון אחד, שבמשך חודש שלם יעבור זיכוך.

הנדנדה אותה אני בחרתי לעשות היא נדנדה מאוזנת (עלה-ורד), אך לא קלאסית.
יצאתי מתוך הצורה של הסוגרים המסולסלים { הנוטים על הצד, כאשר מרכזם ישמש כציר. הנדנוד יתקבל לא על-ידי ציר ברזל אנכי, אלא על-ידי גמישות של פלדה קפיצית, בדומה לקפיצים של רכב.

בשלב הזה, לאחר שהיה לי רעיון כללי, התחלתי לחשוב על דרכים ליישם אותו. רציתי שהמושבים יהיו מעץ או ממתכת.
ממתכת ירדתי בשלב די מוקדם, כי שמעתי שמערגל צינורות לוקח הרבה כסף וגם אני לא בטוח שזה חומר הגלם הכי כיפי לילדים בגן שעשועים.
בעץ היו שתי אופציות – עץ מלא שינוסר ויחתך לפי צורה, או למינציה – תהליך ארוך ומרתק שכל מעצב ומעצב-לעתיד חייב לעשות פעם אחת בחייו לפחות.
כמובן שהלכתי על הלמינציה, ונסעתי ל"פיטרו" באזור התעשייה בחולון כדי לשמוע קצת יותר על מגבלות התהליך מפי משה פיטרו.

אז מה זה בעצם למינציה? מדובר על כיפוף עץ והדבקתו מחדש, כדי לקבע אותו בצורה מסוימת. בונים שתי תבניות – זכר ונקבה, ומשאירים בינהם רווח מסוים, בתוך הרווח הזה שמים לבידי עץ דקים ובינהם דבק. סוגרים את התבניות ומפעילים לחץ (במפעל מסוגלים גם להפעיל קרני UV לקיצור התהליך בעזרת חימום הדבק). כשמשחררים את התבנית, לבידי העץ מקובעים בצורה החדשה. דוגמאות הכי בסיסיות ללמינציה הם כיסאות – כיסא בית-ספר סטנדרטי ואפילו הכיסא הנוח של איקאה.
משה הקים את מפעל הלמינציה בחולון לפני יותר מארבעים שנה, והוא עושה הכל בשביל לעזור לסטודנטים – ובחינם.
בתבנית שלי – הסוגריים המסולסלים – מדובר למעשה בשתי למינציות שנעמדות אחת מול השניה כמראה. משה הציע לי לבנות את התבנית בסדנא ולהביא אותה אליו, והוא יעשה לי את הלמינציה בחינם. אי אפשר לסרב לעיסקה כזו. כמה דקות אחר-כך הרמתי טלפון למחסן העץ והזמנתי MDF ליצירת התבניות.
במשך יומיים אני ואורית, חברה ללימודים שגם הנדנדה שלה מלמינציה, בנינו את התבניות. מדובר בתהליך ארוך ומתיש שכולל שלבים רבים. תחילה יש לחתוך את העץ לפלטות קטנות יותר, לאחר מכן לסמן את שתי התבניות (זכר ונקבה) ולחתוך בעזרת ג'יגסו בצורה לא מדויקת. השלב הבא הוא להתקרב כמה שיותר אל הצורה עם מסור סרט, והשלב הנוסף בעיבוד העץ הוא שיכפול הלוחות בעזרת רוטר, שמסוגל להעתיק לוחות עץ. סה"כ בכל תבנית היו בסביבות 30 לוחות. בסוף כל זה, יש להניח את כל הלוחות אחד ליד השני ולהעביר דרך כולם מוטות הברגה. לקינוח, שעות רבות של שיופים כדי ליישר את כל החלקים שזזו מילימטר או שניים.

שינוע התבניות מהסדנא אל פיטרו התברר אף הוא כמשימה לא פשוטה. שתי התבניות יחדיו שוקלות כמאתיים קילו. כשהגענו אל המפעל, משה הסתכל על התבנית שלי ואמר שלא ניתן לבצע אותה במפעל. המכונה שלהם מסוגלת להפעיל לחץ מכיוון אחד בלבד (מעלה-מטה) והתבנית שלי מצריכה לחץ משני הכיוונים.
יש שהיו מתבאסים למשמע הבשורה הזו, שכן משמעותה הוא שהלך עלי. לי, לעומת זאת, כל מה שעבר בראש זה שאצטרך לסחוב את התבנית חזרה לסדנא! וחוצמזה שנורא התבאסתי. הייתי צריך לבצע את הלמינציה בעצמי – לא פעם אחת, אם כי פעמיים, בלי מכבש שמפעיל לחצים אדירים – ובנוסף לתת לתבנית זמן ייבוש של 24 שעות ולא עשר דקות. מה שכן, משה הואיל בטובו לתת לי את הלבידים הדקים שירכיבו את הלמינציה שלי.

חזרתי לסדנא מסתוכל. השתוקקתי פעם אחת לבצע עבודה אצל בעל מקצוע, על כל המשתמע מכך. הנה פה ניתנה לי הזדמנות לעשות זאת בחינם, ואיני מסוגל. נגזר עלי כעת לבצע את הלמינציה בעצמי, וסביר להניח שכך היא גם תיראה.

בנקודה זו נחלצו לעזרתי חבריי לכיתה, שללא כל צל של ספק, לא הייתי מצליח לעשות מאומה ללא עזרתם. הם היו שם להרים אותי ברגעים הקשים ביותר, בהם חשבתי לקחת את הנדנדה ולדחוף אותה עמוק לתוך התחת של המנחים שלי. העמדנו את אחת התבניות על שני שרפרפים והתחלנו במריחת דבק על הלבידים, שלושה-עשר בסה"כ, בכל למינציה. כשסיימנו עם ההדבקה, הנחנו את התבנית השניה על-גבי הראשונה, והידקנו בעזרת קליבות וראצ'טים. הדבר החשוב ביותר היה לייצר לחץ מכל הכיוונים, כדי שהלבידים ידבקו.
כעת התרחשה טעות גורלית נוספת: כדי שהלבידים לא ידבקו לתבנית, שמנו בינם לבין התבנית יריעת ניילון דקה. זה גרם לכך שהעץ לא נשם והדבק לא התייבש. למזלי עלינו על הטעות הזו לאחר מספר שעות, והקדמנו תרופה למכה.
לאחר 24 שעות, בשבת בצהריים, הופענו בסדנא וחילצנו את הלמינציה מתוך התבניות. חזרנו על התהליך פעם נוספת ושיחררנו שוב ביום ראשון. כשכל זה נגמר, היה צורך בחיתוך צורני של העץ והדבקה נוספת של מקומות בעייתיים שבהם נוצר רווח בין הלבידים.

לסיום חיברתי את שתי הלמינציות לפלטות פלדה קפיצית שקיבלתי ממפעל "מתאון". גם שם יצאו גברים-גברים, ונתנו (וגם חתכו!) את הפלדה הקפיצית בחינם. צ'יפרתי אותם בבונבוניירת שוקולד, שיש לי ספקות שהיא שרדה את החום הכבד.

מה שיצא מהתרגיל הזה בסופו-של-דבר הוא מודל שלא עובד. אי אפשר לשבת עליו. הלמינציה תישבר, כי הלחץ שהופעל על התבנית לא היה חזק מספיק.
אבל.. קיבלתי נדנדה שונה, מיוחדת, שעברה תהליך התבגרות שאף אדם לא יתבייש בו.

כעת פני מופנות אל החופש. אני מקווה ללמוד בסמסטר הבא בחו"ל – דנמרק או הונגריה – ולמלא את המצברים.